אין לי כח לשום דבר. אין לי סבלנות לאף אחד. גם לשירה לא. צר לי. נכנסתי אתמול לטינדר והסתכלתי על נשים, חצי מהן נראו לי לא מציאותיות. מצד שני גם המטפלת החדשה נמצאת שם - לא לעניין. מצד שני לא יכולתי לשלוח אותה הצידה. היום בבוקר כבר ראיתי שהיא בטח חסמה אותי. זה בסדר גמור. זה לא מעניין אותי. בטח שלא כרגע. אני לא יכול לחשוב, אני לא יכול לעשות, אני לא יכול לזוז. הכל במחשבות. אולי האנטיביוטיקה היא חלק מזה. אולי כמות הלחץ במשרד. לא רציתי להשאר כאן מעל שנתיים. המקום נחמד, האנשים טובים, אבל...
אולי אני סתם ממהר. אולי המקום הקודם הרגיש כמו בית (על כל הצרחות והויכוחים שהיו בו) וזה... פחות. אולי פשוט הנסיעות והשעות הארוכות מתחילות לכרסם.
גם אליה אין לי סבלנות. אני נותן את כל מה שיש לי, אבל היא די מורידה מחסום על הכל. איך אמרו לי עליה - בחורה נפלאה, אבל מתוסבכת / מלאה בטראומות. זה נכון. היא כתבה שהיא לא מסוגלת להכיל את זה שאני רוצה אותה, או מה אני חושב עליה או מדבר איתה על מגורים עתידיים במגדלי הים התיכון. אולי אני באמת יותר מדי.
היום זה לא משנה. היום אני רק רוצה לסיים. בסוף הערב הופעה עם אנטיביוטיקה (אז אין אלכוהול), ללכת לישון ולקום למחר.