הוא קם בבוקר, מתארגן. לחוץ. קצר.
אני זורמת איתו. שמחה שהוא ממהר.
בוקר אחד בלי ללחוץ לי על הכפתורים.
בלי שאלות של מי את. בלי לשבש אותי.
אני חייבת להעלים אותו לפני שיעלים אותי
ויעשה ממני חילזון. הוא יוצא. וחוזר לתת נשיקה.
אני הודפת אותו. "אתה ממהר. תלך!! יאללה ביי".
___________________
בואי. בואי רגע. תתקרבי. הוא מסמן לי.
עצבני כמו הר געש מתפרץ.
פנים מול פנים. צפוף. לא נעים.
..רק לא סטירה רק לא סטירה..
אני ממלמלת לעצמי.
________________
"תקשיבי. תתרכזי ותלמדי.
היחיד שמחליט מתי מסיימים זה אני.
אין יותר יאללה ביי. אין "אתה ממהר".
אני אחליט מתי ביי. אני אומר את הביי.
בשיחת טלפון. במפגש. בארוחה. במיטה.
כמו שאני מחליט מתי אני מזיין אותך. נכון?
אז על אותו משקל. את חכמה. את תתרגלי.
_________
אני מהנהנת. מבקשת סליחה וזורקת לו בשקט,
"אני יכולה לגמור כשתלך?" הוא לא עונה.
שואלת שוב, בקול רם.
"בבקשה!? אני יכולה לגמור כשלא תהיה פה?"
הוא בדרך לצאת, נעצר בדלת.
תקשיבי גברת.
"אם את רוצה תשובה כמו שצריך.
תלמדי לבקש כמו שצריך. אין חצי דרך.
תשקיעי. תתחנני. תבקשי.
את לא עושה לי טובה. ואת לא מרימה את הקול"
______________
"תאונני. תרטיבי. תהני מהמיניות שלך.
תהפכי את המיטה. תרטיבי את הסדין
עם הנוזלים שלך.
אבל חצי דרך, טוב? לא לגמור. אין אישור.
את טובה בחצי דרך. את אוהבת ככה.
תהני."
