מחשבות, תשוקות, ושאר אהבות

שמישהו יהרוג אותי הלילה בבקשה

תודה.

לפני זמן מה אני ונומי התנסנו בסשן השפלה קשה.

היא הייתה צריכה להיות בשקט, לעקוב אחרי הוראות בדיוק, כל טעות באה עם סטירה ועלבונות קשים.

התייחסתי אליה מרוחק, מגעיל.

וזה היה קשה, היה לי קשה להיכנס לזה, לנשום את זה, ובבירור מאיך שהיא רעדה בהתייפחות שקטה, מחבקת את הרגליים שלי כי היא רצתה לדעת בי ורק שם הרשתי לה, גם לנומי היה קשה.

אולי קשה יותר מדי, כי לא שפטתי את המצב שלה מספיק טוב, מה שהביא אותנו לעצירה פתאומית של הסשן שזה נהיה יותר מדי.

לקח לי כמה שעות לעקל את כל מה שקרה, ואיך אני מרגיש לגבי זה. זה היה אינטנסיבי, עוצמתי ומכלה הכל סביבו. במהלך הסשן הזה זה מילא לי את הראש לחלוטין.

ובעוד הסדיסט שבתוכי גיחח עם כל סטירה והסלמה, חלקים אחרים בי נרתעו מהמעשים של עצמי. מהמילים של עצמי.

החלטנו לנסות דבר כזה שוב בקרוב, לחזור לשבת על הסוס מהר. אבל יש בי כמה טיפות דאגה בקשר לכך.

אבל בהחלט יש משהו מבטיח בעומק הזה של ההשפלה. והספייס שבא עם זה.

הפעם לא הגענו יחד,
נומי יצאה לפני, ככה זה שאת מופיעה בסין (גאה בה כלכך!!!!!)
אז הגעתי עם זוג חברים חצי שעה אחריה ונפגשנו מחדש בתוך סין.
נתנו לנומי את הציוד ששכחה, ישבנו בחצר ודיברנו קצת, הסתובבנו קצת, הצטלמנו על השפתיים.

ההופעה הראשונה של הערב (לפחות מההופעות שיופיעו בפוסט הזה) התחילה, ונומי עלתה לבמה. היא עולה בגרבי ירכיים שחורות, גרטר שחור, מחוך ואיפור לבן על כל הפנים שבלט בזירה החשוכה במהלך הריקוד. היא הופיעה נהדר, אבל מה שגרם לתשואה ענקית מהקהל היה הרגע שבו הציצים הענקיים של נומי פשוט קפצו החוצה מהמחוך שלה, והחלו לקפוץ איתה. לפחות היה עליהן איקס בגאפר.

לבסוף, ההופעה הסתיימה, המוזיקת מועדון חזרה לעצמה, ועד סוף הערב נומי הייתה כולה שלי. כוכבת הבמה שכל הגברים וגם הנשים בחדר הסתכלו עליה בשקיקה ירדה מהבמה ישר לידיים שלי, לחיבוק שלי. יכולתי להרגיש את הקנאה מסביבי שתפסתי בהדיקות את התחת שלה שם.

אחרי הפסקת נשימה קצרה בחצר לעשן משהו, וקצת התחממות ברחבה אספנו את תיק הציוד ולקחתי אותה לחדר האדום. כרגיל היא עם הראש שפוף, מובך. אוחזת את היד שלי בחוזקה ועוקבת אחרי בשקט שאני מוביל אותה לאחורי החדר, למיטה אדומה גדולה.

במהירות תפסתי את השיער שלה, וכופפתי אותה מעל המיטה. "ידיים מעל הראש" פקדתי, ושנומי לא צייתה מספיק מהר, תפסתי את הידיים שלה ויישרתי אותן מעל הראש שלה. היא החזיקה את הראש שלה מעל המזרון, גב ישר בתוך מחוך, תחתוני שחרה שחורים מכסים תחת ענק ויפה שמחובר לירכיים עבות ויפות.

הורדתי את הג'קט, קצת קשה לעשות סשן בדס"מ בחליפה מלאה, והכנסתי את העניבה המתכתית לתוך החולצה. את האימפלמנטים הוצאתי אחד אחד מהתיק, והנחתי אותם על הגב שלה. "להישאר ישרה, בלי להפיל" הנחתי. פלוגר מעור, ספאנקר שחור, כף עץ שטוחה ואכזרית עמדו בשורה על הגב הרוטט מעט שלה. הרגשתי צמרמורת עוברת בגוף שלה שאצבעות היד שלי ליטפו את התחת שלה וזעקה* צלצלה בחדר עם הספאנק הראשון.

הרעש הדהד בחדר, גם הרעש של עור פוגע בעור, וגם הזעקה של נומי. היו זוגות אחרים בסשנים משל עצמם בחדר, אך לאוזני רק נומי עשתה רעש, כל שאר החדר נמוג לרעשי רקע , שאר החדר נהיה מטושטש, רק נומי בהקה בשדה הראייה שלי, תחת קצת מאדים, הפנים בקושי מעל המזרון. איך שהיא מגיבה שעוד ספאנק פוגע בה ומהדהד בחדר. היא מושכת את יד ימין למטה ואני מיד מתקן עם נהמה "אמרתי לך ידיים למעלה, מה לא ברור? את לא רוצה להיות ילדה טובה?"

"סליחה דאדי! שכחתי! סליחה!"

היא דיברה בקול גבוה, בדחיפות. סימן ההיכר לספייס חשבתי לעצמי, ובמקביל אחזתי אותה בחוזקה במקום והנחתתי מבול של מכות על התחת והירכיים שלה. מכות חזקות שהדהדו בעוצמה והוציאו זעקות מהילדה הזו. וכשהמבול הסתיים, והיא החזיקה את הידיים שלה בצומת לב מעל הראש, אבל עם הפנים נחות על המזרן הקריר, האיפור הלבן שלה לאט לאט נמרח.

הרמתי את הפלוגר מגבה, והתחלתי לעבוד. אני אוהב לסמן את נומי, זה תהליך אומנותי מאוד, לבחור את הכלי, את המיקום, כמה זמן וכמה חזרות. מחליפים בין כלים ברוטציה כל כמה זמן. פלוגר, ספאנקר, כף עץ, כף יד, פלוגר ,ספאנקר, ביס או צביטה של השריר בהפתעה וכו'

"תודה דאדי" היא אמרה ברגע קצר של שקט, "מה אמרת?" שאלתי אותה, תופס בשיער שלה ומרים טיפה את ראשה "אמרתי תודה דאדי..." היא אמרה, "יותר חזק, שכל החדר ישמע". נומי השמיעה קול שאני יכול רק לתאר כמו חיה שנדחקה לפינה אבל גם מיוחמת בו זמנית, "תודה דא..." היא הספיקה בקול טיפה יותר חזק, אבל נקטעה שאמרתי "מה? את מתביישת לדבר מספיק חזק שכולם ידעו שאמרת תודה לדאדי שהוא מתייחס אלייך ככה?" והעברתי יד לפני מהר, שתפסה ומחצה את הגרון של נומי. היא השתנקה, נאנחה, וקרסה למזרן ששחררתי אותה. "את שלי, אל תשכחי את זה" סיננתי, ודחפתי אצבע לתוך הרטיבות העצומה שלה. פנימה והחוצה, מספיק כדי שנומי תשמיע כמה רעשים חדשים לפני שהפסקתי.

כשהקנבס זז, הזיז את הידיים או ניסה לברוח קצת הצידה, הוספתי עונש מעל מלאכת הסימון, בפעם הרביעית הרמתי את נומי מהשיער וסובבתי אותה, יושבת על התחת הכואב ומביטה בי. הפנים עם איפור מרוך, והעיניים מיימיות, המבט העצוב מהר מאוד מוחלף בעירוב של עולבן ושוק שהיא הבינה שהורדתי לה סטירה. "את מנסה בכוח לעצבן אותי?" אמרתי, והורדתי עוד אחת. "מה כלכך קשה בהוראות פשוטות" עם עוד סטירה דמעות הצטברו בעיניים של נומי. והיא הביטה דרך דמעות עלי ששלפתי את החזה שלה מהמחוך. "את שוכחת שאני יכול לעשות לך מה שאני רוצה" המשפט נוקד עם סטירות אחרי כל מילה. היא עמדה שם, פסים של דמעות הורסים איפור, מתייפחת בשקט.

הרמתי את האימפלמנטים מחדש ובמהירות הורדתי אותם על הירך שלה, שוב ושוב, כל אחד בתורו. החזה שלה גם קיבל צומת לב, נהיה יותר ויותר אדום ומתמלא פטכיות.

וזה המשיך והמשיך, עד שנמאס לי. סובבתי אותה חזרה והתחלתי עוד סט על התחת והירכיים שלה, הייתי במוד אכזרי.

לתקופות דחפתי את הראש שלה לתוך המזרן, משקיט את צעקות הכאב מהאכזריות שלי. עוד ועוד זה נמשך. שנינו לבד בעולם, האכזריות שלי והסבל שלה, מתאימים אחד לשני כמו יד לכפפה. סשנים אחרים התחילו ונגמרו לצידנו.

לבסוף, שהיא כבר קצת ריירה, ובכתה בכי ארוך וטוב. תפסתי את אחת הרגליים שלה וסובבתי אותה על הגב, ודחפתי שתי אצבעות עמוק לתוך הרטיבות. נומי נאנחה עמוקות, משררת את כל האוויר מהריאות שלה. צליל שהחל לחזור על עצמו יחד עם תנועת האצבעות שלי, שוב ושוב. הרגשתי את הטריק הקבוע של נומי על האצבעות שלי: ככל שחנקתי אותה יותר הדוק, ככה היא התהדקה סביב האצבעות שלי. 

"תודה דאדיייייייייי......" היא זעקה, כפי שהורתי לה, והרגשתי אותה מהתהדקת עם גל האורזמה, האצבעות שלי דופקות את הרטיבות, מכוונות ישר לנקודה הנכונה אוחזת בעניבה שלי כמו ילדה טובה שגומרת יפה.

משכתי את היד החוצה, נעמדתי, הרמתי את נומי לעמידה על רגלי ג'לי, ואמרתי לה "הופעה יפה נתת להם, ילדה טובה שלי, עכשיו תקודי קידה ותגידי תודה". ראיתי את העיניים שלה מתרווחות, את המחשבות מנסות לרוץ, אבל היא פשוט עשתה את זה, כי היא ילדה טובה.

שסיימנו לארוז את הציוד אחרי כרבולים ארוכים, הראתי לנומי את הכתמים הרבים של האיפור הלבן מהפנים שלה שיש על המזרן. ואיתה מובכת וקצת מודלקת, ליוויתי אותה לחצר כדי לנשום.

כאב לה לשבת.

בשני הימים למחרת ראינו קונסטלציות של כחולים ושאר סימנים מבשילים על נומי, ובבלוג שלה אפשר לראות תיעוד לכך.

* למי שלא יצא לשמוע את הקול של נומי בכאב, יש לו שתי תכונות חשובות- א) הוא חזק, לנומי שלי יש ריאות חזקות. ב) הוא מהפנט, זה סוג האנקות כאב שממכרות ורוצים לשמוע עוד ועוד. 

יש לנומי חלוק שחור חדש, שיושב עליה מדהים
נתלה יפה על הקימורים שלה, על המותניים הצרות ועל האגן הרחב
ממש כמו מילפית שמזמינה את מנקה הבריכה פנימה לכוס לימונדה
מאז שהיא לובשת אותו כל פעם שאני מציץ עליה ככה אני מרגיש כמו דמות מסרט מצוייר שהעיניים יוצאות מהמקום, הלב פועם מחוץ לחזה והראש הופך לשופר של קטר.
ומיותר לציין שהיא זזה, או מרימה את הידיים, החלוק קצת מתרומם, ושפתיים יפות נחשפות.

בקיצור, עצה לכל השולטים, נשלטים, שולטות ונשלטות הקוראים זאת ונמשכים לנשים.
תעשו pre order למילפיות שלכם בזה שתצאו איתן מאז שהן בגילאי ה20

חלק 1 לפי שפספס

לפעמים עד שאנחנו מגיעים למיטה, המשקפיים שלה כבר לא עליה
הם הורדו שהתרכבלנו על הספה, או לפני הסשן, או לפני המקלחת, או משהו אחר
אבל הטקס עדיין צריך לקרות

אז במקום, אני אוריד את המשקפיים שלי וארכיב אותם עליה.
ואני אגלה לקוראים שלי סוד

המשקפיים שלי ממש חמודים על נומי

יש חלק ללהיות שולט, או חבר, או בעל, או וואטאוור שאני רוצה לדבר עליו היום (וזה למה אני כותב את הפוסט הזה, כמובן)

בחיים באופן כללי, ובבדס"מ בפרט, יש ימים או סשנים קשים, לפעמים הרגשות חשופים, רגישים ונאים כמו פצע פתוח.
ברגעים כאלו, בימים כאלו, לפעמים אנשים אומרים דברים שהם לא באמת מתכוונים אליהם, או מגיבים בצורה שלא רגילה אליהם
כמו פצוע, שמגיב במכה או ברתיעה ממגע.

לדעתי, צריך לדעת לקבל ולבלוע את זה. להכיר בזה.
לכולנו יש ימים שכל מילה שמישהו אומר לידנו מעצבנת אותנו, גם אם הם באמת בסדר ואנחנו מיד יודעים שהם בסדר.
זו, לדעתי, חלק מהאחריות של לא רק שולט, אלא גם אדם בוגר.

חשוב לציין שאם זו התנהגות שחוזרת וחוזרת וחוזרת על עצמה, אנחנו עוברים מורד עם קוצים לסרפד.

היא הייתה עסוקה היום מחוץ לבית

אז הרמתי נקיון של פסח בדירה שלה כדי להפתיע אותה

היא חזרה באמצע אז שלחתי את הקטנה לשנוץ בחדר שסיימתי כבר בזמן שעבדתי על שאר הבית

סה"כ 8 שעות של נקיון על הרגליים

שווה את זה בשביל החיוך שלה

זה יותר מסתם לטפל בחור שלה ולקרוא לה ילדה טובה.

זה לדאוג להביא לה את התרופות שלה, עם כוס מים.

זה ללוות אותה לבדיקות שהיא מפחדת, ולהחזיק לה את היד, גם אם צריך לקום מוקדם מאוד.

זה לעמוד ולבשל לה ארוחת ערב, ולדאוג שיהיה לה במקרר אוכל ביתי טוב שהיא לא תזמין פיצה שוב.

זה אומר להקריא לה ספר שהיא נרדמת על החזה שלך.

זה כלכך הרבה דברים אחרים קטנים, כלכך הרבה דרכים לטפל בה ולשמור עליה.

זה לא סתם סקס.

כל פעם שאני רואה אותה, אני מרגיש משהו בי זז קצת
שהיא מודדת שמלה חדשה אני מרגיש את הלב קופץ
שהיא מתכופפת לקשור שרוכים העיניים תמיד זולגות לתחת שלה

כל פעם שאנחנו קמים בבוקר והיא יוצאת ערומה מהמיטה לשירותים, אני חושב לעצמי (או אומר בקול) "וואו, איזו יפה את".
יותר מחצי שנה שזה ככה, כל פעם מחדש אני נפעם ממנה
כל יום מתאהב שוב, נדהם מכמה שהיא חמודה ויפה שוב

כל פעם שאנחנו מסתשנים, אני נדהם מחדש מכמה אנחנו טובים ביחד, כמה טוב אני עושה לה וכמה טוב היא עושה לי
כל פעם שאנחנו הולכים לישון והיא מניחה ראש על החזה שלי, אני נדהם מכמה שלווה זה נותן לי
כל פעם שאני קם בשבילה מהספה כדי להביא את האוכל מהנינג'ה, או להביא משהו מהמקרר, כי ככה מטפלים בנסיכה שלך. אני מוצא את עצמי מחייך שהיא מחייכת ואומרת תודה.

זה בדרך לסופר, הבית הישן של סבא וסבתא
כל פעם שאני קופץ לקנות משהו אני עובר ליד הגדר הזו, רואה את הגינה שבה גדלתי דרך החריצים
אבל היא כבר שונה
יש בה רהיטים שונים, הגריל והערסל נעלמו
יש בה פרחים שונים, עץ הפטאנגו נעלם
ומגיעים ממנה רעשים שונים, רעשים של משפחה אחרת.

וכל פעם שאני עובר, אני מרגיש צביטה קטנה
געגוע לבית ההוא, געגוע לחיים אז
אבל הזמן תמיד מתקדם
אני לפחות מקווה, שיש למשפחה החדשה הזו ילד
שיתאהב בבית ההוא כמו שאני התאהבתי בו.