היום ביקרתי חבר בעיר מולדתי - רמת גן. נאלצתי להישאר עד מאוחר בעבודה, ואחרי כמה שעות ישיבה מול המחשב הרגשתי שאין לי כוח יותר והחלטתי לפרוש לביקור קצר.
פעם בכמה זמן יוצא לי לבקר ברמת גן, ותמיד הביקור מחזיר אותי שנים לאחור.
אותם רחובות מוכרים שהיינו מהלכים בהם בדרך לביה"ס, אותם חנויות, אותם קיוסקים קטנים שבתור ילד אמא היתה קונה לי מקל סבא של סוכריות פיצפוניות עם הרבה צבעי מאכל. אפילו שמות החנויות לא כל כך השתנו. רק שלטי החנויות הישנים הוחלפו בשלטים נוצצים יותר ומעוצבים. אני פוסע ברחוב המוביל אל ביתו של החבר, ועיני מנסות לצוד את השינויים. משחק עם עצמי מעין משחק של "מצא את ההבדלים" - אז והיום.
בודק איזה בתים השתנו, מנסה להיזכר מי גר והיכן. מאתר בתים שנכחדו ובמקומם צמחו להם בתי מגורים רבי קומות שהחליפו את הבתים הישנים בני שלוש הקומות.
לקראת ערב יצאנו לטייל עם הכלב שלו, שלמד לחבב אותי אחרי שהאכלתי אותו לשובע בחלקי העוף הטובים, כמו העור השומני. הכלב המפונק דחה בביטול את חלקי העוף היבשים יותר ותבע ממני את החלקים הטובים - מי אמר שכלבים לא יודעים להיות מפונקים ?
מבלי שים לב, לפתע מצאתי את עצמי הולך עם הכלב לביה"ס היסודי שלי.
בשנייה הראשונה שנכנסתי לרחוב המוכר, לרגע חשבתי שעיני לא רואות היטב.
הכל השתנה. המקום שהיה כל כך מוכר נראה לפתע זר.
החולות, שהיינו חוצים בהפסקה, כאשר היינו מבריזים למכולת של נחום ולחנות הצעצועים של גברת רייזי, לא היו חולות עוד. במקומם קמו על תיליהם בניינים ענקיים ומאיימים, גינות ופארקים, והמכולת שהיתה מרחק פסיעה מבית הספר היתה כעת צפונה מאחורי איזור צפוף ובנוי מאין כמוהו. כל כך מוזר כיצד כמה גושי בניינים משנים את המראה של המקום כולו.
כאשר נכנסתי לרחבת בית הספר, חשתי הרגשה מוכרת. מעין פלאש באק. אפילו שהיה חושך, אם היית מקשיב היטב, היית יכול לשמוע את קולות הילדים בהפסקה, ולדמיין שיעור התעמלות עם המורה ספושניקוב הקשוח, שהיה מספר לנו כיצד הוא היה זורק שקיות חול באוויר בימיו ברוסיה על מנת להתחמם, וכיצד היה שם, ברוסיה, כל כך קר עד כי כאשר היית יורק, היה יוצא קרח מהפה. ספושניקוב הקומוניסט, לא אהב את הרעיון שהייתי מתחמק משיעורי התעמלות כדי לנגן בחזרות לקראת טקסי הזיכרון. מה לעשות שניגנתי בכינור - מצרך מבוקש ביותר על מנת לרצות את המורה לנגינה. הלא אין כלי טוב מן הכינור הבוכה על מנת להפיח רוח עצבות בטקס יום השואה, עם השיר "עיירה בוערת". אפילו ליצן היה בוכה למשמע קולו הבכייני של הכינור.
אני זוכר שפעם נזף בי המורה להתעמלות : "באת לביה"ס כדי ללמוד או כדי לנגן ?" אבל לי לא היה אכפת, במיוחד כאשר הייתי יודע שבמקלט הביה"ס יש לי שוב הזדמנות להיות במחיצתה של מיה, שניגנה בצ'לו, אשר ציציה הגדולים היו אף יפים מנגינתה 😄
בית הספר, שבתור ילד היה נראה לי כל כך גדול, היה נראה פיצפון. 16 שנה לערך שלא הייתי שם, והמימדים שלו היו זכורים לי כגדולים במיוחד. כנראה שבכל זאת קצת גדלתי מאז...
בקיצור, זה כל כך מוזר לפעמים לבקר במקום מוכר כל כך ולהרגיש שונה.
הפאב
-----------
באופן ספונטני החלטנו ללכת לפאב בערב.
בדרך כלל אני די מתנגד ללכת לפאבים. תמיד מרגיש משועמם, למרות שאם המוסיקה טובה אני בכל זאת נהנה. אבל כבר מזמן הגעתי למסקנה שאיני טיפוס של בארים.
הפעם דווקא התחשק לי קצת לצאת.
הצטרפה אלינו ידידה שלו. ידידה טובה.
פגשתי אותה בעבר פעם או פעמיים, אבל לא היכרתי אותה היטב.
ישבנו בפאב בקינג ג'ורג', המוסיקה היתה נחמדה, והמלצריות, כצפוי, נבחרו בקפידה לפי הופעתן. במיוחד המארחת, שנראתה שנלקחה מתוך סרט פורנו רוסי, ולרגע תהיתי האם היא מארחת את המקום או שהיא מארחת גם בביתה...
ליד הבאר, בינות הבנות הדי פרחיות שישבו שם, ישבה לה ילדה יפיפיה, עם שיער קצוץ עד הקרקפת. בדרך כלל, אני אפילו לא מתעניין בבחורה עם שיער קצר. משהו בזה מרתיע אותי מעט. תמיד הדבר מזכיר לי חברה שהיתה לי בתיכון או שתמיד מסתבר לבסוף שהיא לסבית. משום מה שיער קצר בימנו הפך להיות סמל לנטייה חד מינית אצל בחורות.
אבל היא היתה פשוט יפה. עם השיער הקצוץ מארינס, ישבה לה שם עם חיוך מדהים שינייד אוקונור הישראלית.
אחרי שביקשתי, בעצת הידידה שבאה איתנו מהמלצרית שתתעניין במה אותה בחורה אוהבת לשתות, המלצרית, שהגדילה ראש, עשתה בירור קצר לגביה..
כן, חברים, היא לא מעוניינת בגברים. היא היתה לסבית. וזאת שישבה לצידה היתה כנראה בת הזוג שלה.
כנראה שבכל זאת שיער קצוץ אינו נטול סממנים.
ואז לפתע הבנתי משהו.
אחרי כמה שעות שישבנו שם, הבנתי שהידידה שבאה איתנו, היא בחורה מדהימה. זורמת, חברותית, לא עושה עניין משטויות, קלילה ומקסימה. לא היה לי שום אינטרס לגביה וגם כעת אין לי, אבל פשוט הרגשתי בנוח לשבת איתה, ואפילו סתם לנחש את קורות החיים של יושבי הפאב. וגם אם היו בחורות כוסיות עם מחשופים גדולים מסביב, היא היתה בעיני הבחורה המיוחדת בפאב. וזאת גם מלבד העובדה שהיא עצמה בחורה מושכת. אני חושב שהבנתי עם עצמי, שאולי זה מה שלעיתים חסר לי בבחורות. אותה טבעיות, אותה רוח חיים, שנישבה בה. ואולי זה גם משהו שלפעמים גם חסר קצת לי. היכולת להיות קליל, לא לדפוק חשבון לאף אחד, לשבת בפאב ולהנות מהרגע, מהמוסיקה, מהאווירה. וכבר הרבה זמן שלא הרגשתי את הנינוחות הזו שהיתה טבועה באופי שלי לפני הרבה שנים.
אז תודה לך על ערב מקסים, אני חושב שלולא היית שם באותו ערב, זה היה עוד אחד מימי הפאבים המשעממים, שהיו מעלים בי שוב את המחשבה שאני לא טיפוס של פאבים.
והמסקנה היא שכנראה לא חשוב היכן נמצאים, אלא עם מי. קלישאה ידועה, אבל כנראה כל כך נכונה....
תחשבו על זה.
לפני 18 שנים. 19 באוגוסט 2006 בשעה 3:21
