Fade Into New Horizons

ידעתי שהיום הזה יגיע.
ידעתי שיום אחד אני אפגוש אותה באקראי. כל כך רציתי שזה לא יקרה. אבל זה קרה.

רציתי לצאת מוקדם מהעבודה. רציתי לקנות מכשיר פלאפון חדש. אבל הבוס עיכב אותי. ויצאתי כשעה מאוחר יותר. לולא הייתי יוצא מאוחר לא הייתי פוגש בה, אני משוכנע בזה.
הלכתי לצד חלונות הראווה בעזריאלי והיא עברה מולי, בצד השני. לא ראתה אותי. אבל ראיתי אותה, וקפאתי על מקומי. לא ידעתי האם לגשת ולומר לה שלום או האם להמשיך וללכת. החלטתי לגשת אליה, יהיה מה שיהיה.
נעמדתי מולה, עמדתי בדרכה. ולא אמרתי כלום. לא יצאה מילה מפי. פשוט עמדתי.
זה נשמע מוזר אבל פתאום הרגשתי שהכל שקט, כאילו שלא היו מליון אנשים סביבי, שמעתי רק שקט.
היא קפאה על מקומה, כאילו ראתה רוח רפאים, ודמעות ניקוו בעיניה היפות. היא היתה בהלם. רק הביטה לרצפה, מנסה להסתיר את הדמעות, אבל לא הצליחה.
שנה וחצי כמעט עברה מאז נפרדנו, אחרי כמעט 3 שנים של חברות.
תגידו שזו מקריות, תגידו שזו יד אלוהים שהחליט לשלוח לי מסר ליום כיפור, אבל היום, ה-3 באוקטובר, זה בדיוק התאריך בו היכרנו, לפני ארבע שנים בדיוק.
הפרידה היתה קשה. עזבתי אותה בלב כבד, כי אהבתי אותה, אבל לא מספיק. ידעתי שאין לזה עתיד. הבנתי את זה רק אחרי זמן רב שגרנו יחד. ועזבתי אותה כמעט ללא מילים. ללא שיחת פרידה, ללא חיבוק אחרון. פשוט ניתקתי. השיחה האחרונה שלנו נסגרה בכך שביקשתי ממנה להמשיך הלאה בלעדיי. לא מצאתי מילים טובות יותר. אני זוכר את עצמי יושב וכותב לה מכתבי פרידה, אבל בכל פעם שהתחלתי, לא הצלחתי לסיים, והרגשתי שזה מיותר. שגם כך היא תשנא אותי, ושעדיף כך.

אחרי ששקע ההלם, התחלנו לדבר. היא נראתה מעולה. נראתה מאושרת. והרגשתי משום מה טוב. שמחתי שהיא נראית טוב ושהיא התגברה. היא בחורה כל כך רגישה, ופחדתי שהיא תוותר על התואר השני שרצתה לעשות, ושתיכנס לדיכאון אחרי הפרידה. היתה לה נטייה להיכנס לדכאונות, ומאד חששתי שזה יקרה שוב.
התלבטתי מה לעשות. האם רק להחליף רק כמה מילים או להאריך את הפגישה. שאלתי אותה האם היא רוצה להצטרף אליי לקפה. והיא נענתה בחיוב.
ואז הפגישה רק הפכה קשה יותר. היא לא הביטה בעיני כמעט בכלל. אמרה שקשה לה מאד. שהפרידה היתה קשה בהתחלה, אבל היא התגברה, ולקחה את עצמה בידיים, התחילה את התואר השני, מצאה עבודה, ואפילו יצאה עם לא מעט גברים, למרות שהיא אמרה ש"כולם אותו זבל", ואף אחד לא אהב אותה באמת, ושכולם רק ניצלו אותה מינית. היה עצוב לי לשמוע את זה. קיוויתי שהיא תמצא אהבה.
"היית מאושרת איתי, ליאת ?", שאלתי.
"אהבתי אותך. אהבתי אותך המון במשך שנתיים וחצי, אבל הפכת בלתי נסבל בחצי שנה האחרונה, הקרנת שמשהו נגמר, והיית לחוץ בלימודים, נשברת. ולא רצית לקבל את התמיכה שלי, הרגשתי שאני לא חשובה יותר", אמרה.
זו היתה מכה קשה בשבילי לשמוע את זה, אבל זו היתה האמת. למרות שנתתי לה את כל כולי במשך 3 שנים, והייתי בשבילה כל רגע.
אבל שמחתי שהיתה גלויה איתי. ששנינו לא ניסינו להסתתר מאחורי מסיכה מזוייפת, מסוג המסיכות של "הכל אחלה, אני מאושר.. אני מאושרת.." אלא פשוט דיברנו כמו אנשים מבוגרים, שחוו שלוש שנים, 24 שעות יחדיו, שהפכו לגוף אחד.
אפילו צחקנו יחד, ונזכרנו בחוויות מצחיקות, אבל הכל היה מהול בכל כך הרבה כאב. לא אמרנו זאת אבל שנינו חשנו ששלוש שנים מחיינו בוזבזו. שהקשר שלנו לא הוביל לחתונה ולמשפחה.
"אמא שלי ראתה אותך לא מזמן", אמרה. "אמרה שאתה נראה אותו הדבר, שלא השתנית", אמרה.
"היא בטח רוצה להרביץ לי, אני יודע שהיא שונאת אותי עכשיו", אמרתי.
"הרבה יותר גרוע...", אמרה.
שתקתי.

ליוויתי אותה לרכבת. אמרתי לה שאקח את הרכבת הבאה, כדי שיהיה קל יותר לשנינו.
הבטחתי להחזיר לה את הדברים שלה, ששוכבים כמו פינת זיכרון בביתי. בגדים, נעליים, בשמים, תמונות, ספרים, וכל מה שנשאר אצלי מאז הפרידה.
ביקשתי את סליחתה על שלא החזרתי לה אותם עד היום. אמרתי שהיה לי קשה לפגוש בה שוב, אבל עכשיו הפגישה באה ממילא, ואני מבטיח להחזיר לה הכל, עד הפריט האחרון.
התחבקנו. האמת היא שביוזמתי. אבל היא לא התנגדה.
ליטפתי את שיערה, ואמרתי לה שתמיד אהבתי אותה במהלך הקשר ושהיא היתה יקרה לי מכל, ושחבל שנפרדנו בצורה כה מכוערת.
ניסיתי להסתיר את הדמעות שלי אבל לא הצלחתי.
אסור היה לי לחבק אותה. אבל לא יכולתי להיפרד ממנה אחרת. לא יכולתי להיות קר. אפילו שאין לי רגשות עזים אליה יותר כמו בעבר, היא היתה חלק מחיי במשך 3 שנים, ולא יכולתי להתאפק מלתת לה חיבוק אחרון. אני חושב שהיא רצתה לעשות זאת בעצמה, אבל חיכתה שאני אעשה זאת.

ידעתי שהיום הזה יגיע מתישהוא ושאיאלץ להתמודד מול עיניה.
אבל הפרידה שלנו היתה בלתי נמנעת. היא לא היתה בשבילי.

אני יודע שלו הייתי מציע לה לחזור להיות בקשר, היתה מקבלת אותי. ראיתי זאת בעיניה.
אבל אני... אני חיבקתי אותה, עצמתי את עיני, וחשבתי על מישהי אחרת, מישהי שכבשה את ליבי בסערה, נעלמה והותירה רק חלל אינסופי מאחוריה, והרבה הרבה, געגועים.

לילה טוב.





Richter, Gerhard
Betty
1988
Oil on canvas
40 1/8" x 23 3/8" (101.9 x 59.4 cm)
כן - זה ציור - לא צילום - התאים לי לאווירה.. אז שמתי. (וגם מעט דומה לה..)