לכל אחד ואחת מאיתנו יש איזה פטיש סמוי למשהו שקשור לעולם הפנטזיה או ההיסטוריה. יש כאלה שחשים התרגשות כאשר הם רואים סרט על שנות ה-20, המאה הקודמת, דרקונים ופיות, סמוראים קשוחים,וכולי...
אותי מרגשים בעיקר שני דברים : פיראטים ותקופת ימי הביניים.
איכשהוא שני הדברים קשורים יחדיו לילדותי כילד מפונק עם הרבה צעצועים שבנה לעצמו עולם קסום של דמיון.
אין כמו הקסם הטמון באבירים יפי תואר, חבושי שריון קשקשים עם חרב באבנט, מחובקים עם נערה פשוטה מהכפר, בת איכרים, אלמונית, ששערה אסוף, מקצתו קלוע לצמות העוטרות את ראשה ככתר.
היה בא האביר אחרי הקרב לביתה, היתה מביטה בו מרחוק, על סוסו האצילי, דוהר חיש מהר בלבושו השחור, מאיץ דהירותיו לקראתה, והיא, עטויה בשמלה דקה מבד פשוט יוצאת לשאוב את המים מן הבאר. היה מתקרב אליה, יורד מסוסו, רעש השריון והחרב נישא באוויר, פניו שחורות מעט, מפויחות, נתזים של דם האויב על פניו, חתך עמוק על זרועו, לאחר הקרב, שמחה כל כך לקראתו, שמחה ששב אליה, חי.
קרב אל פניה, ליטף אותם ברכות, הסית את שיערה ממצחה, היא הביטה בו, בוהה בעיניו, דמעות זלגו מעיניה, דמעות של אושר. קרב אל פיה, ידיו עטו אותה, עטפו אותה כמתנה, התכנסה בין זרועותיו כבתוך קונכיה, מבקשת מחסה. אחזה אותו, לא מרשה לו להרפות, פן ילך שוב אל שדה הקרב וישאיר אותה מתגעגעת ודואגת.
"אל תלך", אמרה לו. "תישאר איתי, בבקשה, אתן לך כל מה שתצטרך, מיטה חמה, אוכל טעים, אנא, אהובי, הישאר עימי אם אתה אוהב אותי, בנה איתי את בית חלומותינו".
היא ידעה שלא ישאר ולא יענה לבקשתה. הרי הוא בשירות הוד מלכותה.
אחזה בו עוד רגע, חורטת את הרגע בזכרונה, רוצה לזכור את המגע שלו, החיבוק שלו.
אחזה בידו ויחד פסעו אל הבית.
שם, לא הספיקה דלת עץ האלון העבה להיסגר, אחז בה האביר, הפשיט בתשוקה את בגדיה, חושף את חמוקיה. כמה התגעגע אליהם, לגופה הנעים. זה חודשים שהוא נע ונד עם הצבא בין גבעות שותתות דם, ישן באוהלים מאובקים, נאבק בבוץ ובלילות קרים מקפיאי עצמות, לוקח חיים של גברים בעלי משפחות, נוטל מהם את נשמתם האחרונה, למען הוד מלכותה. וכעת, התשוקה בו בוערת, רוצה לכבוש את גופה למען עצמו, רוצה לטעום אותה עד שישבע, הוא מפשיט את כולה, והיא אותו, שפתותיהם אינן מרפות לרגע זה מזה, מתאדמות ושורפות, נושכות ומרטיבות. כל כך התגעגע למגע ישבנה הרך, ידו לא נגעה זה חודשים בעור אישה, לא היה יכול לסבול את מנהג חבריו לאנוס את בנות הכפר שנכבש, כאילו היו חלק מן השלל. פעמים ניסה למנוע זאת מהם אבל אלה, שלפו חרב מאיימת לצווארו, אפילו שהיו אלה חבריו לנשק. גם הוא לא יגזול מהם את תאוות הבשרים. לא ולא.
אחרי שגניחותיה הרעידו את קירות העץ, העשויים בולים שהונחו זה על גבי זה, וקשה היה שלא לראות את המבוכה הקלה, המהולה בהשתתפות באושרה של הנערה, של העוברים ושבים על פני ביתה, בשומעם את גניחותיה וגילויי האהבה שלה לאהובה שחזר מן המלחמה, התכרבלו שניהם בשמיכת צמר העיזים, שוכבים חבוקים, מביטים זה בזה, מלטפים זה את זה בעדינות, מרגישים את נשימותיהם על הלחי, היא שלו, והוא שלה, רק לרגע חפוז, בזיק של אושר בתוך מציאות אפורה, שצבועה בצבעי מלחמה.
אין כמו השוק בתקופת ימי הביניים, צבעוני ורועש, רוכלים מוכרים את מרכולתם, פירות וירקות שנקטפו בעמל כפיהם מן השדה, בשר כבשים וחזירים שזה רק נשחט לעיני כל, דגים טריים שנדוגו מן האגם שלשולי הכפר, וריחם המצחין עולה למרחוק, אך מושך אליו המונים, ליצנים וזמרים בכל פינה, מנגנים בלאוטה ובחליל, מנגינות קצביות בשלושה קולות, רונדו וקנון, ג'יג ודואט, מבקשים לעשות פרוטה.
ליצנים ולהטוטנים משתטים בין העוברים ושבים, הולכים על קביים, כובעיהם בידיהם, מרוויחים שכרם ומנעימים את זמנם של אנשי הכפר.
מחלון גבוה מגיחה אישה ושופכת סיר לילה מלא בצואה אל התעלה שברחוב, מערכת הביוב המרכזית...
נווד בודד הולך בין האנשים, פניו מביטות לקרקע, עטוף בגלימה חומה ומסתורית, על מותניו חגורה עבה ונאד יין קטן, ונרתיק עם מגילה לבנה. יש האומרים שהוא יודע לנבא את העתיד, ויש האומרים שהוא סתם קבצן. הוא עובר בשביל בין הדוכנים, צעדיו מדודים, מבקש הוא לחצות את הכפר ולהמשיך בנדודיו. אנשים מביטים בו ביראה, חלקם אף נסוגים מעט מנתיב הליכתו, מפחדים שיש בו כישוף. אישה ענייה רצה לקראתו, מגישה לו כיכר לחם עגול וטרי, מבקשת את ברכתו, מאמינה היא שכוחות מרפא יש בו. בנה חלה בקדחת, והיא מבקשת תפילה. שמעה שהיה נזיר, שהודח מהמנזר כי חשבו שהוא מכשף. הוא נוטל את כיכר הלחם, ממלמל לעברה משהו לא ברור, מרכין ראשו לאות תודה, וממשיך בדרכו.
הכפר עטוף בנופים קסומים, טובע בירוק, נחלים שוקקים, שלג ההרים, יערות עבותים ומפחידים, ואגמים רחבי ידיים.
בלילה יש משתה, לכבוד האמיצים שחזרו מן הקרב.
כולם שותים לשוכרה, זקניהם נוטפים שומן כאשר הם נוגסים ברעבתנות בצלעות הכבש.
תופים מרעישים מכל פינה, זוגות רוקדים בשמחה ברחוב, מסתובבים, מקפצים, בשמחה אין קץ. שיכר נשפך כמים, ואין אחד שלא שותה עד שוכרה.
זוגות מאוהבים מחפשים פינה חשוכה לגעת זה בזה, זונות חסרות בושה חושפות שד ומציעות את שירותיהם הנדיבים לגברברים החרמנים והשיכורים, מדורות ולפידים בכל פינה, שמחה ועליצות, עד שמאיר הבוקר.
כמה פשוטים היו החיים אז, ומצד שני גם כמה מסובכים. כל כך הרבה קשיים פיזיים, ומצד שני גם כל כך הרבה רומנטיקה. שפע של פריצות וחיי מין סוערים אבל גם חיי משפחה ובית חם.
למה לעזאזל נולדתי ב 1976... איחרתי ב 400 שנה, לא כך ?
ובפעם הבאה... פיראטים...
ולסיום... תקליקו על הקישור... תקבלו קצת אווירה.. שני קליפים באווירת הרנסנס וימי הביניים. חבל שהאיכות לא מדהימה.
לפני 18 שנים. 8 באוקטובר 2006 בשעה 19:18
