החיים השבריריים
ישבה לידי מישהי ברכבת. היא שאלה אותי עוד קודם ברציף אם הרכבת מגיעה ללוד ועניתי שכן. לא זוכר בדיוק על מה התחלנו לדבר אבל איכשהוא הגענו לדבר על רווקות ונישואין. שאלתי אותה : "את נשואה" ? "עוד מעט פעם שנייה", ענתה.
"אה.. אז את גרושה", אמרתי. קודם לכן אמרה שהיא בת 31.
"לא ממש. בעלי נפטר כשהייתי בת 24 והוא היה בן 30. קיבל דום לב"
"נשארתי עם שני ילדים חמודים", אמרה.
היה שקט. האמת היא שלא לזה ציפיתי. לפגוש בחורה שהתאלמנה מבעלה כשהיה בן 30.. עצוב כל כך. ממש לא ידעתי מה לומר. "אני מצטער", אמרתי. "מקווה שיהיה לך רק טוב". היה מין עצב בעיניה, אבל עצב שקפא. כאילו שהיא הכריחה את עצמה להקפיא את העצב לעולמים פן יכה בה שנית. זה היה עצב נצור, מרוסן מאד, מאופק. כנראה שכאשר מאבדים אדם יקר, הכאב הוא כה גדול עד אשר הוא אינו יכול לרטוט יותר. הוא פשוט חזק מכדי להרעיד או לגרום לבכות. הוא פשוט עמוק כל כך בשביל לתת לדמעות לפרוץ. ולא היו דמעות בעיניה. לא היה זה עצב רגיל.
כמה שהחיים שלנו שבריריים. רגע אחד - ואהוב, אב, חבר, בן, אח, פשוט נעלם. ולא יהיה עוד. כיצד מתמודדים עם דבר כזה ? כיצד משלימים עם חסרונו ? מנין הכוחות להתחיל משהו חדש ?
יש לי חבר, שאשתו נהרגה בתאונת דרכים. 8 חודשים בלבד אחרי חתונתם. היום, כשנתיים אחרי, הוא עדיין מסתובב כסהרורי. עובד אמנם, לומד, אבל זה לא אותו אדם. משהו בו קהה, משהו מת בו, כל החיות שלו נגוזה. הוא מנסה להתגבר אבל לדעתי לא מצליח. הוא לא חבר מאד קרוב שלי לכן איני יודע מה בדיוק עובר עליו, אבל בפעמים הספורות שאני פוגש בו הוא אינו אותו אדם.
כשהלכתי לנחם אבלים אחרי התאונה, הסתבר לי שאשתו היתה בת יחידה. ללא אחים או אחיות. כמה נורא היה לראות את הוריה, שבורים מרוסקים.
העבירו אלבומי תמונות. טיולים שעשו בחו"ל, שחו עם כרישים, קפצו ממטוסים, הלכו על הקצה מדי יום. ולבסוף, לא כריש פוגע בה אלא נהג עבריין פוגע בה כשהיא רוכבת על אופניים.
אני זוכר שפגשתי בה לראשונה. היא היתה מקסימה. זוכר אפילו שאמרתי לעצמי שהלוואי והייתי מוצא גם אני בחורה שכזו.
האם גם הוא ימצא את הדרך לשקם את חייו ? האם הוא יתחיל דף חדש ?
כבר מזמן...
שלא היתה לי שיחה כל כך נעימה עם מישהי.
אפילו אוהב כל כך את המראה שלה. "תמימות שובבה" הייתי קורא לסוג היופי שלה.
אם היית קרובה יותר, אולי היה סיכוי לניצוץ של התחלה.
בינתיים... אני יכול לשלוח לך במבה של אוסם...
אולי זה יחליף זר פרחים.
😄
לפני 18 שנים. 11 באוקטובר 2006 בשעה 22:16
