Fade Into New Horizons

אני אוהב מסילות ברזל של רכבות.
אוהב את האינסופיות המרומזת... קווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים אבל מתנשקים באופק הרחוק...
תמיד זה מזכיר לי סרטים של המערב הפרוע, עם האינדיאני ששם את אזנו על הפסים כדי להקשיב לרכבת המתקרבת.
או שזה מזכיר לי שאפשר לראות את האינסוף גם בעזרת מראה פשוטה, כשמניחים אותה מול מראה אחרת... אז אפשר לגעת באמת במה שנקרא : "אינסוף"..
יש משהו קסום בנחש הארוך הזה של קטר וקרונות שמתפתל בין הרים, עובר בתוך מנהרות, וזורם לו במעין זרימה טבעית.. כמו נהר..
חבל שהנופים בארץ לא יפים כמו בחו"ל, אז הנסיעה היתה בכלל הופכת חוויה קסומה.
אני מאד אוהב ליסוע ברכבת, למרות שהישראלים יודעים להפוך גם את השקט הנעים של הרכבת למשהו רועש, מלא בחוצפנים שחושבים שכל הקרון צריך לשמוע את השיחה שלהם. או בהורים שלא מסוגלים לומר לילד שלהם לא להתפרע ברכבת.
אני אוהב להביט מהחלונות הגדולים אל המרחבים, לראות את כל הנוף זורם על פניי, זה משהו שקשה לחוות בנסיעה כשאתה מרוכז בכביש..

אני מתחבר לי אל האם פי 3, פותר את התשחץ של עיתון הרכבת בשלוש דקות (למה הם עושים את זה כל כך קל ? הם מזלזלים באינטליגנציה של הנוסעים) ונותן למוח להירגע, לחשוב על דברים, לנתח, לשקוע במוסיקה ובנוף (טוב, אם לדבר בכנות, אז לפעמים גם בחזה של זאת שיושבת לפניי...)

חבל שעוד מעט התענוג הזה יסתיים כשאעבור לדירה ברמת גן או תל אביב..
עוד לא החלטתי אם לגור לבד או עם שותף.. ואם שותף.. אז אולי שותפה ? ואם שותפה אז אולי בדסמית ? ואם בדסמית.. אז אולי גם שתהיה בת זוג...
ואם בת זוג... טוב, הבנתם את הכוונה..

יש מתנדבות ?

יאללה ביי.

צולם בפלאפון שלי בבוקר ברציף הרכבת