אני רוצה חורף. ועכשיו עדיין אפילו לא סתיו.
רוצה לקום לבוקר אפור, לשמים עטויים בעננים קודרים ומאיימים, רוצה להרגיש את הקור המקפיא כשיוצאים מן השמיכה, רוצה לשמוע רעמים מחרישי אזניים, לא סתם רעמים, רוצה רעמים שקורעים את הרקיע לגזרים, רוצה ברקים. ברקים מסנוורים שולחי לשונות של חשמל לכל עבר. לבנים ובוהקים, מתפתלים ונשברים.
מחכה לגשם. שישטוף את האוויר האביך, רוצה לראותו ניגר במורד הרחובות, רוצה שלוליות מטביעות, עלים נוטפים, אדמה בוצית.
אני אוהב את ריח הגשם בחוץ. יכול לעמוד שעות ולהריח את ריח האדמה הספוגה במימיו, מימי הרקיע, דמעות האלים.
אוהב את הרעש של הגשם הניתך על הרחובות, אוהב לשמוע את רעש המרזבים הקולחים.
תמיד בחורף אני מתאהב. זה קרה גם השנה. התאהבתי. אהבתי. וזה קרה דווקא בסוף החורף, תחילת האביב. אהבתי אותה, אהבתי אותה מאד.
רוצה לכרבל אותך בזרועותי, להגן עלייך מפניו, לשתות איתך שוקו מהביל ביום סגריר, מעלה אדים לבנים, כזה ששוטף ומחמם מבפנים, גולש במורד הגרון ואל הבטן.
רוצה לתת לך יד חמה בחוץ. תמיד אמרת שידי חמות. שאני "תנור אנושי". ואולי בכלל לא לך אלא לה, ומי היא בכלל אותה אחת, רק היא יודעת, ואולי אני איני יודע.
אני אוהב ימים של חורף. מחכה להם בקוצר רוח. רק בימים שכאלה אני מרגיש חי, אוהב את הרחובות, אוהב את האנשים שעטופים במעילים, מחזיקים מטריות ונאבקים בטיפות. אוהב את בני האדם חלשים אל מול הטבע, רק כך נחשפת קטנותם ואפסיותם אל מול היקום.
אני רוצה את החורף, והוא ממאן לבוא. אוהב את האפור הזה, הלא מסנוור, הכל כך אמיתי, אוהב להרגיש את הרוח, נשימותיו של הטבע.
היום זה יקרה, כך אומרים, הגשם הראשון. פסקת הפתיחה של אדונית הסתיו וסגניתה אלת הרוחות.
היום זה יקרה.
ואני מחכה.
תודה ל mellory המקסימה על הקישור למאגר התמונות.
לפני 18 שנים. 14 באוקטובר 2006 בשעה 15:15
