אתמול, תוך כדי ביקור אצל ידידה, השמיעו בגלגלצ ספיישל מחווה לימי הרוקXן.
לא להאמין כמה זכרונות שזה העלה בי מימי התיכון הפרועים. אילו ימים אלה היו.... היה לי שיער בלונדיני ארוך עד המותניים כמעט ואני זוכר כיצד הכל התחיל..
היינו ילדים בני 15. בפעם הראשונה שהלכנו לרוקXן הסתכלו עלינו מגבוה כל הרוקרים הותיקים השמיניסטים והרגשנו כל כך לא שייכים ומפוחדים. סביבנו היו חבר'ה מבוגרים יותר עם קעקועים, בחורות שלבשו גרביוני קורי עכביש ומגפיים גבוהות ואיפור כבד. הלבוש הגותי שלט אז באופנה, אמנם ללא כל הפירסינגים למיניהם, אבל עדיין היו מסתכלים עלינו ברחוב וקוראים לנו "פריקים"..
היינו בורחים מביה"ס כדי לראות הופעה של "גן חיות" בדולפינריום או סתם כדי לשבת עם "ילדי כיכר דיזינגוף" האבודים ואח"כ ללכת לים.
לא היתה מתירנות כמו היום, היינו מתמזמזים, אבל לא היה הרבה סקס. זה לא היה דבר שבשגרה וזה אולי היה היופי של אותה תקופה - שהיינו פרועים אבל לא זנותיים. עדיין לסקס נשמר מקום של כבוד בין בני זוג ולא היו ממש סטוצים או קשרים סתמיים.
גם סמים לא היו דבר שבשגרה. גראס לא היה בכל פינה ואני וחבריי, אפילו שהיינו חבר'ה פרועים, לא ממש נגענו בסמים - העדפנו להתמכר למוסיקה.
ימים עברו והיינו ממש "חיים" משבוע לשבוע - ממסיבות ימי השישי של הרוק הישראלי ועד לימי שלישי של המטאל..
לימים הפכנו אנו ל"בעלי המקום" הבלתי מעורערים וכולם היו מכירים אותנו כשהיינו רק נכנסים בשערי המקום האפל.
בסביבות גיל 16 החלטתי אני וחבר להקים להקת מטאל. הכינור הוחלף בגיטרה חשמלית ואני השתדלתי לשלב במוסיקה כמה שיותר אלמנטים מהמוסיקה הקלאסית, דבר שהיום כל כך נפוץ בסגנון ה"גות' מטאל", אבל אז היינו מכורים ללהקות כמו Paradise Lost ו The Gathering והיינו שומעים גם מוסיקה כבדה יותר. תמיד היתה המוסיקה הזו מקושרת לכת השטן ושטויות מעין אלה שכלל לא היו קרובים למה שבאמת היינו. מעולם לא עסקנו בכת השטן או בפולחנים למיניהם והיינו פשוט חבר'ה שאוהבים את המוסיקה ומכורים לצלילים הכבדים והבסים המקוטעים.
ההתחלה היתה קשה ללהקה. לא היינו מוכרים ולא מנוסים והיינו נלחמים על כל מקום להופיע בו. עד הרגע שהופענו ברוקXן. אני זוכר את המשא ומתן עם לירון תאני, D.J הבית של רוקXן, ואת הסיכומים האחרונים לפני ההופעה הראשונה. איזו התרגשות זו היתה.
אני זוכר את האדרנלין שזרם בעורקיי באותו ערב שעשינו Balance.
"תן דיסטורשן אחי", צעק הסאונדמן... ואני, ילד מפוחד בן 16, נותן את האקורד הראשון לכיוון הסאונד.. סאונד חזק בקע מהמגברים והרגשתי רעד בכל הגוף..
"נשמע אחלה", אמרתי. והסאונדמן צחק : "עוד לא הגברתי אותך בכלל, זה רק המוניטור שעל הבמה, אני מגביר אותך עכשיו"..
רעש מרכבות סוסים, סופת הוריקן של ממש שעט מאחוריי. הרמקולים העצומים שכיסו את קירות הרוקXן נהמו כמפלצות רעבות שוחרות לטרף, הרגשתי את החולצה שעל גופי מתנופפת מהרוח שיצרו רמקולי הבאס האדירים. כל המקום רעד מכל נגיעת רגל בתוף הבס ומכל חיתוך גיטרה אימתני.
הערב הגיע, ומאות צעירים משולהבים גדשו את הרוקXן, מחכים ומצפים לשמוע כל להקה חדשה שרק תקפיץ להם את פעימות הלב.
עשן סמיך כיסה את הבמה, אורות לייזר כחולים שוטטו כמו זרקורים של חוצונים, צלליות שלנו נראו על הבמה אך איש לא ראה עדיין פנינו. מנגינת פתיחה עגומה, ואז.. 4 נקישות מקלות התופים זה על זה שמסמנות את פתיחת השיר נשמעו ויריית הפתיחה נורתה.
אורות בוהקים נדלקו מאחורינו, שהיו חמים כמו קבוצת תנורים, וההופעה זרמה. הקהל הצעיר והפרוע משתולל שם למטה, בחורות יפות מסתכלות עלינו כאילו היינו אלילי הנוער החדשים, ופה ושם מנסה איזה צעיר פוחז לקפוץ מהבמה, לעתים צולח ולעיתים נתפס בידי המאבטח הביריון.
בחדר האמנים שלרגליי הבמה היתה תמיד נערכת הילולה יחד עם כל החברים הקרובים לאחר ההופעה. כמה ליטרים של בירה נשפכו שם וכמה ניקוטין שרף את ריאותינו...
וכך היתה עוד הופעה, ועוד אחת, חלקן טובות יותר וחלקן קצת פחות, אבל בכל פעם שהגענו לרוקXן, ידענו שמסתכלים עלינו ויודעים ש"הנה - אלה להקת....." - כבר לא היינו הילדים של הרוקXן - היינו בני בית.
לימים התפרקה הלהקה, אני התגייסתי לקרבי, השיער הארוך נגזז בטקס חגיגי ולא חזר מאז ועד היום, הלבוש הוחלף בלבוש סולידי ומאז לא נפגשנו עוד. אחד מומחה לביולוגיה, אחר מהנדס, ואחד כנראה גם היום לא מצא את דרכו...
אבל אי שם בפנים, שם עמוק מתחת לחזות של ה"ילד הטוב" - מסתתרת לה הנפש הסוערת, של המטאליסט, פעימות הלב של רוקיסט תמיד יהיו שונות מפעימות הלב של "ילד פופ", הן עטויות דיסטורשן כבד, פועמות לקצב הבייס דראם ונוקשות לקול תוף ה"סנייר" ובמוחו מצלצלות מצילות התופים. את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני. גם לא הגיל.
מחווה קטנה לגיטרה האהובה שלי, שידעה ימים יפים יותר מחוץ לנרתיק שלה לפני כ 12 שנה :
לפני 18 שנים. 19 בנובמבר 2006 בשעה 11:03
