לפני 18 שנים. 21 בנובמבר 2006 בשעה 21:10
אני שונא לריב. בעיקר עם נשים. אבל לא רק.
אפילו כשאני צודק, ועומד על שלי, משהו בי קורס כשמגיע השקט שלאחר המריבה.
חושב האם אמרתי את הדבר הנכון ברגע הנכון, האם היה שווה בכלל להתעקש במקום לוותר מעט על האגו הפגוע ולהבליג.
כל ריב בשבילי הוא מעין דהירה מטורפת במדרון ללא מעצורים. משהתחיל הגפרור לבעור הוא תמיד יפגוש בבנזין ולא יכבה ברוח.
אני שור
אני שור טיפוסי
נושף באפו עת הנפת דגל ארגמן
דוהר ודורס ללא רחם
גם אם בדגל אחזה אהובה
מקריב הכל למען גאוותו הפגועה
אינו עוצר ולא יפנה את גבו
שועט קדימה בחופזה
ענן אבק מאחוריו
אדמה חרוכה משאיר לרגליו
ואין דרך חזרה
אבל בליבו שם בפנים
השור רגיש ואוהב
כמהה הוא לאדום שבדגל
כדי למלא את ליבו הדואב
ועת לילה ירד
והשור על משכבו ירגע
תמיד ירגיש הוא
שטעה
