שעת ערב מאוחרת, עיניי עייפות מעבודה. פוסע ברחוב הצר, האפל. בחלקה הכי עצוב של העיר הזו. סמטה חשוכה, ביוב שנשפך לו לאיטו לרחוב. בקרן הרחוב מסגריה שעובדת עד מאוחר, רעש הניסור והריתוך מפריע לחתול רחוב המחפש לו מזון בין הפחים.
החניון במרחק פסיעה. עוד רגע קט ואניע את האוטו, אעשה דרכי אל מיטה חמה.
העיר הזו מלאה בעצב. מאחורי דלתות פלדה וגרמי מדרגות מאולתרים, יושבות להן נערות עצובות, מחכות ללקוח. מוכרות את גופן תמורת פרוטות. שלט עליו כתוב "מכון בריאות" וסביבו אורות ניאון סגולים. בחוץ עומדת בחורה יפיפיה, מציעה לי רגע של הנאה. "חמוד, לא רוצה לבוא אלי קצת ? אני אעשה לך נעים" היא אומרת בקולה הנעים, מבטא רוסי על שפתיה.
"לא חמודה. לא תודה", אני עונה מבוייש, מתקשה להתעלם מיופיה. לרגע אף מרגיש שאכזבתי אותה. שבגללי לא תוכל להביא ארוחה חמה לילד שמחכה לה בבית. צפוי לה עוד לילה ארוך, עם לקוחות נרקומנים ומסריחים, אותם תצטרך לספק.
קבצן מבקש ממני פרוטה, ממלמל משהו לא ברור, עיניו חלולות מאחורי זגוגית של אלכוהול.
לעתים אני מרגיש כשאני הולך ברחוב הזה, בדרך לחניון, שאני בהצגה. ששום דבר אינו אמיתי. שהנה, עוד רגע קט, ירד המסך. הקבצן יפשוט בגדיו המרוטים, ילבש חליפתו, ודיבורו יהפוך פיכח ורהוט. הזונה תחתום לקהל על תוכניית ההצגה, ועל תמונת השער שלה בעיתון, ותחזור לביתה ולבעלה ולילדים שלה לארוחת הערב.
אני נכנס לרכב, מכניס את המפתח, ולחניון נכנסת יצאנית עם הלקוח שלה. נעמדים הם שני מטרים מהחלק הקדמי של הרכב. אני כלל לא מעניין אותם, ועושה רושם שבכלל לא אכפת להם שאני יושב ברכב. הוא, צנום, נראה מסומם, בגדיו מרושלים מאד. היא, עם מיני שחור וחולצה לבנה. פותחת בזריזות את חגורת מכנסיו, מפשילה אותם בזריזות מטה, וחושפת את איבר מינו. יורדת על ברכיה ומתחילה למצוץ לו. לפתע מפסיקה ומבקשת ממנו את הכסף. "50שקל. קדימה. תביא. יאללה. אתה רוצה שאני אמשיך ? יאללה. 50 שקל. תביא כבר.. נו.. תביא..", היא אומרת לו. "אין לי", הוא עונה לה. "מה זה אין לי ?" היא מנסה לנזוף בו, אך קולה נשמע כמעט בוכה. כנראה שיודעת היא שאין סיכוי שיביא לה את הכסף ושהיא לא תעשה פרוטה ממנו. קוראת לסרסור שלה. "אבי ! אבי ! בוא הנה ! הוא אומר אין לו כסף ! אני מחזיקה זין שלו והוא אומר אין כסף. תגיד לו יביא 50 שקל. תגיד לו". הסרסור ניגש אליו, גם הוא מסומם. מדבר איתו. מבקש שישלם, אבל ללא הועיל. "אז תביא מה יש לך. תביא ארנק. מה שיש". לוקח לו את הארנק ורואה שיש לו רק 20 שקלים. "20 שקלים ? זה מה יש לך ? תביא" הזונה כועסת ומעט בוכה "מה 20 שקל ? לא רוצה. רוצה 50 . אבי.. תגיד לו אני רוצה 50". כך המשיכו להתווכח עוד כמה דקות עד שהבינו שאין טעם.
ואני שם ברכב, צופה בסיטואציה הסוריאליסטית הזו, מרגיש שאני במקום אחר. לא כאן בישראל. לא כאן בתל אביב. מרגיש שאני בתוך סרט אמריקאי. ישבתי שם עוד כמה דקות. מנסה לעכל את המחזה שראיתי. מעולם לא ממש נתקלתי בזונות ולא ראיתי את המציאות הקשה איתה הן מתמודדות. מעולם לא צפיתי באקט מיני שמתרחש ממש באמצע הרחוב. מחסום הבושה פשוט אינו קיים, הגוף הנשי נמכר כחפץ, כמו ירקות מעל דוכן. אפילו מדרכות הרחוב זועקות למישהו שינקה אותן. טובלות בריקבון ובשתן של עוברי אורח וקירות הבתים מתקלפים. המציאות הזו חשפה את מערומיה לפניי כמו סימן. כמו אות. לקחה אותי להצצה בעולם של עצב, של עוני ודלות. בעולם בו אין יום ואין לילה, יש רק מאבק של הישרדות על כל שקל. בעולם בו הגוף הוא כלי עבודה, וסיפוק יצרים הוא פרנסה.
הנעתי את הרכב, שמתי גלגלצ, ונסעתי. מנסה לשכוח שראיתי את הצד האפל של הירח.
לפני 17 שנים. 24 בנובמבר 2006 בשעה 21:51
