מקום אחד
ישנו מקום אחד שכמעט בכל יום משרה בי תחושה נעימה בדרך לעבודה.
המקום הזה נמצא אי שם בין החנויות בקומה השנייה בקניון עזריאלי. סמוך ליציאה לגשר המחבר את הקניון עם הקריה. הוא נקרא The Coffee Bean שם שוכן לו דוכן קפה שקט. בבוקר מוקדם, כשהכל עדיין ריק בקניון ורק עלמות חן צעירות מסדרות את חנויות הבגדים, מקפלות חולצות ומטפסות על סולמות, שולחות יד למדף גבוה ומסדרות בזריזות את הסחורות לקראת יום חדש, ממש שם, כשהכל כמעט וריק, מי שיאזין היטב, ישמע את מוסיקת הרקע של הקניון.
שם, במקום ההוא, היא נשמעת היטב, וההד שלה מתגלגל היטב בחלל הריק מאנשים.
קול סקסופון חלוש, עמוק, מוסיקה שאפשר היה להגדיר אותה בין ג'אז רך לצ'ילאאוט, קצת קייט בוש וקצת אייטיז, לעיתים עברי שקט או משהו מלנכולי ולעיתים אפילו סתם שיר שקט או מוסיקת עמים שקטה, שם בחלל ההוא אני עומד, מחכה לקפה ההפוך שלי. בוזק על קציפת החלב שלמעלה קינמון ואבקת קקאו ונותן לגימה מהקפה המהביל. מחליף מילה עם המוכרת שכבר מכירה אותי, בחורה מתוקה להפליא, ומברכת אותי כל בוקר לשלום, מנסה לנחש האם אבחר היום בהפוך הרגיל שלי או "אתפרע" עם איזה קפוצ'ינו... אני מחמיא לה על הקפה ומאחל לה יום נעים. לוגם לאט את הקפה ומשתדל להתעכב בכוונה, לספוג עוד רק קצת מאותם צלילים ענוגים הממלאים את השקט שמבפנים. לפעמים גם יושב לשולחן, מוציא את הנייד וכותב מעט לבלוג או עובר על שרטוטים, מושך עוד דקה לפני שאני יוצא אל המולת האוטובוסים והמיית האנשים.
רוצה פעם לחפש את אותו איש מוזר, שבוחר לשים דווקא את המוסיקה ההיא בשעת בוקר מוקדמת. אני עומד ותוהה, האם זהו מקצועו ? ואולי סתם בחור שעובד שם וממלא את סביבת עבודתו בצלילים שהוא אוהב ? והאם יש די ג'יי של בוקר לעזריאלי ותקליטן של ערב ? או שמא זהו אותו אדם עם מצב רוח של בוקר ומזגו משתנה במהלך היום ?
ואולי בכלל זהו מחשב קר ואלקטרוני, אשר אינו מרגיש את רעד הסקסופון שנותן לי תחושה של ניו יורק על אף שמעולם לא ביקרתי שם. את קולה הצרוד של הזמרת הברזילאית מלווה במקצב בוסה נובה נוגה, שנותן לי תחושה של דקלים ומשקה מוחיטו ביד, על אף שגם בברזיל לא ביקרתי. צליל גיטרה מהדהד, ואני מדמיין קבצן מנגן ומחכה לפרוטה ברחובות לונדון, וכן, גם שם לא ביקרתי עדיין, למרות שהייתי באירופה.
שם, במקום ההוא, אני עוצר, מפסיק את השעון אשר בתוך ראשי, לוקח נשימה עמוקה לפני יום חדש, מנסה לדכא את המחשבות המדכאות, מנסה לעצור ולהסתכל אחורה על הדברים הטובים, מחפש את ההנאה מהדברים הקטנים, ממוסיקה מרגיעה, ריח הקפה בשעת בוקר, חיוך של בחורה, טיפות של גשם.
שם, במקום ההוא, אני מטעין את עצמי. עד ליום הבא. ועוד יום. ועוד.
לפני 17 שנים. 31 בינואר 2007 בשעה 7:56
