נסיכה ברברית

לפניי כל מיפגש עם המלך

אני מגלחת את שערי

שאזכור מול מי עומדת

כשהייתי ילדה הייתי ילדה חסרת דימיון.

אבל קיבלתי מישחק

לפתור חידה -

להרכיב פאזל...

ובשביל לפתור את הפאזל

אני ״משחקת בבובות״

דמויות דמיוניות.

הוא אוכל לו חטיף דוריטוס בזמן שמנשנשת לו את התחת... ☺️🙃

שטוען ״את לא מאמי. את דודה שרופה שלו.״

וזה נכון.

אני מלקקת

אני מפנקת

אני שרופה..

אבל כשהוא שואל ״למה?״

למה זה מגיע לי

אני נאלמת 

כי הוא מתיקות?

מאמי צריכה פחות להעריץ וללקק ויותר לחנך..

אענה לשד

שזה לוקח זמן

הקשיחות לא עובדת עם תינוקות..

אז כרגע קשה לי לחנך אותו

...

לפעמים יש מצבים שנאלמת דום.

כמו בעבודה עם הילדים שהילד החזק מאד ירד על החברה שלו שניפרד ממנה בצורה שהייתי מזועזעת וכל מה שיכולתי להגיד באותו רגע זה ״איזה אכזרי וואו...״ במקום איזה דבר תורה (אתייעץ עוד עם הצ׳אט)

וגם,

מעבר לזה שהוא (התינוקי) לא יודע למה זה מגיע לו, ואיך יוכל להחזיר לי.. (שזה כבד חשוד מבחינתי.)

ברגע שלו של עצבות

כל כך נלחצתי מזה...

מאמי לא אמורה להילחץ אלא להכיל ולעודד 

קיצר,

אני אעשה את המקסימום.

אבל השד בראש, לא רוצה שאשכח שאני רק הדודה העשירה והשרופה שלו.

שויתרו על פורקן מיני, סירוס

למען שירותם.

שמעתי על אחד, נעול בכלובון

שראה בפעם הראשונה -

את כפות רגלייה החשופות של המלכה,

מונחות רגל מעל רגל על הכר.

והוא גמר

בתוך הכלובון,

מבלי לגעת 

האם לאפשר לו להישאר בתפקיד נזיר, אחד שהגיע רחוק?

קרוב מאד למלכה -

במרחק נגיעה, אך אסור לגעת.

הוא לחפותו טוען שבמעשה זה הוא מדגיש ומפאר את עוצמת יופיין של כפות רגלייה

ניסלח לו?

אני לא יודעת.

שלשרת זוג זה תפקיד כבד ומכובד.

זה הגיוני שמזיינת וגם שפוטה שלו..?!

תובנה קטנה

עם עבדים שצריכים אילוף,

מקבלים את הפנים הרעות, הקשוחות ׳חסרות הלב׳. וטוב שיש להן מקום.

וזה לא מרוע, זה בשבילם. ילדים רעים שצריכים חינוך מחדש.

יחד עם זאת,

מנגד,

יש את אלה שנמצאים גבוהה..

התינוקי

המלך.

שמוציאים ממני 

את הצד הרך, האמהי, הלבבי

מורידים אותי לברכיים עד לשיפחות.

(מתוך שורה של עבדים אחד יהייה נסיך...)

יש היררכיה.

דבר שהייה קשה לי לקבל. בתור פרינססה.

אבל אני עושה עבודה עצומה בגלגול הזה, כדיי לקבל את המקום שלי, שזה לא המלכה...

הייתי חצופה, בכיינית, בטנטרום, סדיסטית מאד...

כל ארסנל הרגשות הפרינססיים

אבל בסופו של דבר, המלך משאיר לי ברירה:

להתעלות או למות.

וההתעלות של הפרינססה לכדיי משרתת ענווה וטובה, זה התהליך שאני נימצאת בו.

לפניי כמה זמן כתבתי פוסט על פנטזיה שמנצחת על להקת בלט של עבדים, שחלקן סיסיות ומתוכן רק אחת היא הפרימה בלרינה.

הסיסי הכי מתוקה מכולן.

יצא לי בינגו וזה התינוק שלי..

שממיס אותי

גם המלך, וגם התינוקי 

מצריכים ממני התעלות...

כן, הכי נוח בתור פרינססה, האחות הפחות מוצלחת, להרים ידיים לדמיין שאני נכה משותקת, שהכל הכל עושים בשבילי. לנגב, להאכיל, להלביש, הכל. בובה חייה.

אני אוהבת את המחשבה שרק בשביל המלך בעצמו הפרינססה הנכה מועילה בטובה להתאמץ ולהתעלות מעל הנכות (בעזרת עבד מסור ותומך שעובר איתה את התהליך המייגע) ולהגיע לעצמאות פיזית.

נותנת למשוך בחוטייה. נגמר המרד

להיות מוכנה לקום מאשר לישכב פרקדן מובסת..

למען המלך

והתינוק

התינוק צריך מאמי חזקה.

ליטפתי נישקתי ליקקתי אותו כ״כ הרבה בחודשים האחרונים.

וזה לא מספיק!

הוא צריך מאמי קשוחה, חזקה, שמחה, סקסית...

כל מיני התעלויות.

ובמקום להצליף בעצמי כמו שתמיד. 

של למה אני לא כזאת ולהתבכיין וזה

הגיע הזמן לתת עבודה, כי אין ברירה.

ככה זה עם אהבה...

להפסיק להיות מפונקת.

אמן ואצליח להתעלות. 

כשתינוק בוכה והמאמי לא יודעת איך להרגיעו

זה סבל...

אז לחשתי לו ״תהייה לך מאמי טובה יותר🙏״

והוא בכה עוד יותר חזק יותר ״לא, את.״

אז בכיתי גם

והתפללתי חזק

והחלטתי להתאמן על שימחה..

בהשראת המלכה הג׳ינג׳ית.

והצלחתי:)