phoenix

יש לי כל כך הרבה מה להגיד אבל כל כך מעט מילים
אני לא יודעת אפילו איפה להתחיל
קרו כל כך הרבה דברים בימים האחרונים, מלא השתנה
השאלה היא, מה עכשיו?
מה אני צריכה לעשות עכשיו? 

בתקופה האחרונה (תקופה דיי ארוכה) אני והאוכל לא מסתדרים בלשון המעטה...

אני חושבת שזו מתחילה להיות בעיה 

אני חושבת אולי זו כבר בעיה כי ששאלו אותי היום "מתי אכלת בפעם האחרונה" לקח לי זמן להגיב ולהבין שהאמת אני לא בידיוק זוכרת מתי...

אחרי ששאלתי איזה יום היום נזכרתי שהפעם האחרונה שאכלתי משהו , (ומסתבר שהשוקו ששתיתי היום בבוקר לא נחשב כאוכל) היה ביום ראשון נראלי, אבל אני לא יכולה לקרוא לזה ארוחה גם...

מצד שני אני לא רואה או לפחות לא ראיתי את זה כבעיה עד עכשיו כי אני לא עושה את זה בכוונה, אני לא מונעת מעצמי לאכול, אני פשוט באמת נטו לא רעבה, וגם שאני מנסה לאכול , אין לי תיאבון. 

למרות שאני מודעת לדברים, אני לא מצליחה להגיע למצב שאני מכריחה את עצמי לאכול. 

אז עכשיו זה פשוט בעיה חדשה שיש לי על הראש 

סתם פורקת מה שיש לי על הראש כי זה מציק ליייי

מתווסף גם לרשימה של הפוסטים שאני כנראה אמחק חחחח

כמובן שעד סוף סוף יש לי כוח ואני לא עייפה , במקום לישון אני מסדרת תחדר ומודדת בגדים שלא ידעתי שקיימים , בינתיים מצאתי 2 דברים שאהבתי ובזה סיימתי 5 שעות של סידור ומדידות חחחח 

כנראה שאמחק את התמונות יותר מאחור

מיקום חדש שהיה מאוד קשה לצלם באופן נורמלי 

כן אני קצת משוגעת שאני אוהבת אותם חחחח

יש מצב שאמחוק 

שוב זה כמו סופה,

הוא בא

ושוב השקט חזר 

אני תחתיו 

ושום דבר אחר חוץ ממנו לא עובר בראש 

אפילו הכאב כבר לא מזיז

ואז

שום דבר כבר לא בראש

הכל מעורפל 

רגוע

שקט 

בגדול משפט שאני פשוט מתעבת. 

בקטן, משפט שמשגע אותי.

לא משנה מה אתה עובר, מה אתה חווה , מה אתה מרגיש, הוא עדיין נחשב ומתקבל כתשובה לגיטימית. 

זו לדעתי רק בעיה אחת ובישבילי רק סיבה אחת ללמה לתעב אותו. 

אבל יש כל כך הרבה בעיות וסיבות שאני לא חושבת שאני אוכל לציין ולהסביר את כולן,

שלא לדבר על להעביר אותן בצורה טובה ומובנת . 

אז במקום, שאני חושבת על זה, אגיד, שבסופו של דבר, כל פעם שאני שומעת את המשפט הזה, זה אוטומטית מעלה לי לראש

"אז למה?"

כי אם זה החיים, אז למה? למה להמשיך? למה לי לעבור את זה אם החיים מלאים בכאלה דברים? למה לי לרצות אותם? למה זה החיים? ולמה זה לגיטימי לכולם שזה ככה? למה כולם כל כך בסדר עם זה ורק אני נתקעת עם מיליון מחשבות ותהיות מזה?

ובכן עם כמה שאני מוצאת את זה אירוני וללא ספק קצת כמו בדיחה התשובה המתקבלת לכל השאלות האלה היא כמובן , 

כי "זה החיים".

בתקופה האחרונה אני מרגישה מלא עומס

יש לי כל כך הרבה מה לעשות ואין לי מספיק זמן 

אין לי זמן לנשום 

בין אם זה העומס הפיזי של עבודה, לימודים, חיי חברה ועוד מיליון ואחת דברים.

או עומס מנטלי של לחץ, מחשבות ופשוט רעש שלא פוסק בראש.

אני לא יודעת מה לעשות קודם 

אני מרגישה שאני הולכת לקרוס

פיזית ונפשית.

אולי אני צריכה להתחיל לדאוג לגוף שלי יותר , 

להפסיק לעבור ימים שלמים ולפעמים רצופים בלי לאכול, אבל מה אני יעשה? אין לי תיאבון. 

תקופה מוזרה 

אני מתגעגעת לתחת הצבעוני שקצת כואב שיושבים

התמונות האלה הן בהפרש של יום אחת מהשנייה🤠

לא יודעת להסביר למה אבל אני מרגישה כמו בן אדם אחר על עקבים גבוהים

כנראה שאמחק אחר כך 

אני מרגישה שבזמן האחרון עשיתי הרבה טעויות, אבל אני תוהה האם הם באמת היו טעיות, או שחלק היו החלטות נכונות והטעות הייתה הניסיון לתקן אותם?

הרבה דברים שמעולם לא חוויתי הגיעו לחיים שלי בזמן האחרון אני מניחה שככה זה חיים , דברים חדשים מגיעים כל הזמן , גם שלא מצפים להם. אבל השאיפה היא לדעת להתמודד עם כל מה שיבוא, לא משנה מה, ואני לא חושבת שצלחתי בזה. הייתי לא מוכנה, לא חשבתי לפני שעשיתי או שהפוך חשבתי יותר מידיי, כנראה שטעיתי. 

אבל אמנם אני שונאת את החיים , אני יכולה להגיד עליהם הרבה דברים, ואפשר להגיד עליי הרבה דברים, אבל אני לא מתחרטת על כלום. אני לא מאמינה בחרטות. 

הרי אני סך הכל עשיתי מה שאני יכולתי באותו הרגע עם הידע שהיה לי באותו הזמן... 

עשיתי טעויות, אני לא מתחרטת , אני פשוט כועסת ומאוכזבת שהגעתי למצב הזה מתחתחילה