phoenix

אני רוצה תחת סגלגל עם גוונים של כחול וטיפה שחור. 

אני רוצה את הפנים של הירכיים בצבע כחול ירקרק.

ואני רוצה סימני נשיכה על הציצי. 

מה כבר ביקשתייי?

דבר מעניין,

אבל אם אני אתעלם לרגע מכל החוויות המדהימות של הבדסמ שחוויתי עקב הדבר הזה,

דבר מפגר,

מפגר שאני תמיד מחפשת תאישור של מי שמבוגר ממני עם סמכות.

מפגר שאני לפעמים מורידה מגננות מהר מידי כי הוא מבוגר עם סמכות שהראה לי קצת אכפתיות וצומת לב.

מפגר שאני נדפקת בגלל מעשים של מישהו שכל מה שהוא היה אמור לתת לי זה מקום חם ובטוח ובמקום זה קיבלתי את הצורך למצוא לי מקום כזה בכל גבר מבוגר אחר .

מפגר כמה קשה זה לא להאכיל את הדבר הזה, כי כל מה שהוא רוצה זה למצוא מקום בטוח, חם ושקט לילדה הקטנה שתמיד רצתה וחיפשה אחד ולא קיבלה. 

מפגר כמה אנשים מנצלים את הדבר הזה, כמה אנשים הורסים ומשתמשים בדבר כל כך טהור של צורך בחום ואהבה. 

מפגר כמה אני והילדה הקטנה שבי נפגעו מהדבר המפגר הזה.

עוד יותר מפגר זה שאני יודעת את כל זה ועדיין נדפקת מזה שוב ושוב. 

כן בסוף החלטתי לא למחוק

הסימנים שלי דהו ועברו,

נשארתי עם עור חלק, בלי קישוטים,רגיל , משמעם.

הסימנים עברו ולא נישאר לי יותר הוכחות לכאב

הוכחות שהייתי טובה.

הסימנים עברו ואין לי יותר תזכורות

תזכורות להרגשה

תזכורות לאותו ערב

תזכורות למקום שלי

הסימנים עברו וזה מרגיש שעכשיו אני לא של אף אחד

לפעמים אני תוהה אם אני טובה מספיק, כנשלטת או כבן אדם בכללי 

בתקופה האחרונה יש לי רצון לא מוסבר לרצות, להרגיש שאני טובה, לשמוע שאני ממושמעת וקשובה,  שהתנהגתי כמו שצריך, שהייתי ילדה ונשלטת טובה, שגאים בי .

בתור בראטית ובכללי אדם שלא מחפש אישור מאחרים זה מוזר, אפילו מעצבן. 

כי עכשיו אני יושבת ותוהה עם עצמי אם אני נשלטת טובה, בדרך כלל אני לא נמנעת מלשים תגבולות שלי , אבל לאחרונה שאני עושה את זה , אני מרגישה שאני לא טובה מספיק. 

ההגיון אומר לי שזה מטומטם אבל זה לא מרגיש ככה. 

אז בתקופה האחרונה עשיתי הרבה טעויות , מתחתי תגבולות שלי כדי להרגיש שאני טובה מספיק , במקום לעצור כשזה היה יותר מידיי ספגתי בשקט, אבל למה למרות זה , אני עדיין לא מרגישה טובה מספיק? 

שאריות

מסקרן אותי הרבה למה אני כל כך אוהבת כאב, למה אני כל כך אוהבת שהגוף שלי צבעוני מסימנים והוכחות לכאב. למה אני מרגישה שאני צריכה את הכאב. 

אולי זה ההרגשה שעוברת בגוף בין מכה למכה, הרגיעה אחרי המכה הראשונה וההתכוננת והציפייה לפני שהמכה הבאה נוחתת. שהגוף מרפה את כל השרירים אחרי המכה ואז מהר מכווץ אותם שוב כדי להתכונן למכה הבאה.

אולי זה בגלל התחושה של הערפול הזה שזה מביא לראש, השקט שזה מביא לו, שכלום לא עובר בראש חוץ מהכאב.

אולי זה כי כשהכאב אינטנסיבי מספיק לא רק שלא עובר כלום בראש, אי אפשר לחשוב על כלום , הכל מעורפל מספיק. 

אולי זה התחושה של השחרור שעוברת בגוף והראש, ככל שהכאב יותר חזק ואינטנסיבי ככה גם התחושה, לפעמים הכאב מספיק טוב כדי שהמוח ירחף, אולי זה בכלל בגלל הריחוף. 

או שזה התחושת סיפוק עצמי שהכאב נותן, התחושה של הצלחה שעמדתי בכאב, שהצלחתי להתמודד איתו והידיעה שעם כאב מהסוג הזה אני יכולה להתמודד. 

לפעמים אני תוהה אם אני חיה.

מצד שני אני לא יכולה להגדיר את עצמי עם המילה ההפוכה.

אז אני מניחה שאני פשוט קיימת אם אהיה חייבת לשים לזה הגדרה. 

מחשבותת

יש בי מין געגוע קטן ללהיות שולטת, להרגשה שהכל בשליטתי,געגוע לסדיזם שלי, עבר בערך שנה מאז שבפעם הראשונה התחלתי לחשוב על האופציה של להיות נשלטת בכלל, זה משהו שבחיים לא חשבתי שאהיה , הרי אני בן אדם דומיננטי, בחיים , ביום יום, בגישה, מול כולם. מגיל אפס לא נתתי לאף אחד להגיד לי מה לעשות, זה תמיד היה אני קובעת ולא משנה מה היו ההשלכות. אני יודעת לשלוט, זה קל לי, בא לי בטבעיות אבל להיות נשלטת? זה ההפך המוחלט בשבילי, זה דורש ממני מאמץ, זה מאתגר אותי ואני חושבת שזה למה אחרי שהתנסתי התמכרתי לזה כמו סם, זה היה שוק בשבילי, המחשבה שאני נותנת למישהו כוח מסוים עליי, שאני מוותרת על רצונות שלי בשביל הרצונות שלו, אבל למרות השוק , התמכרתי, התחלתי להשתוקק ולחכות להזדמנות להישלט שוב תוך כדי שאני ממשיכה לשלוט. זה נהפך למצב שלשלוט היה סתם להעביר את הזמן, נהפך למשהו שאני עושה נטו כי חשבתי שזה מה שאני אמורה לעשות, אבל בפנים השתוקקתי להזדמנות הבאה שבה אוכל להיות נשלטת, לשחרר, להוריד מגננות. אז עשיתי תצעד , הפסקתי להכריח את עצמי לשלוט, ויתרתי על זה לחלוטין והחלטתי לחקור את עצמי כנשלטת , ככל שחקרתי יותר, אהבתי יותר, גיליתי יותר צדדים בי. 

ניסיתי כמובן להיות מתחלפת אבל זה הרגיש לי כמו פיצול אישיות, כאלו אני חייבת לבחור, אז בחרתי, בחרתי להישלט, אבל עכשיו אני שוב קצת מתלבטת, אני מתגעגעת להרגשה שיורדים לברכיים מולי- בשבילי. להרגשה המדהימה שהשוט שלי "מלטף" בחוזקה , ליכולת לגרום לכל כך הרבה כאב ועונג בו זמנית, להתמסרות של מישהו/מישהי , היכולת לקרוא לו/לה "שלי" , לשליטה. 

סתם מחשבות שעברו לי בראששש

איזה כיף זה להסתכל עליהם, הסימנים, התזכורות לאותו ערב, תזכורות למקום שלי. להיזכר כל פעם מחדש בכאב ובהרגשה הממכרת שהוא נותןן 

(וכמובן ההוכחה שלפעמים שווה להיות בראטית חחח)

סתם פורקת פה, נא להתעלם, מעלה מחדש כי החלטתי שלא בא למחוק.

נשימה, פעולה שנשמעת ואמורה להיות פשוטה נכון? פשוט להכניס אוויר ולהוציא אוויר זה נשמע קל , אבל שכל נשימה נהיית כבדה זה כבר קצת יותר קשה, שאין רצון לקחת נשימה זה עוד יותר קשה כי אין ברירה אחרת, גם אם אנסה להחזיק את הנשימה, בסוף הגוף יכריח את עצמו לנשום , בסופו של דבר זה פעולה בסיסית שהגוף מבצע כדי לשרוד, אבל מה לגבי הנפש? נפש שכלואה בתוך גוף נושם? נפש שלא רוצה להמשיך ככה יותר? מה איתה? כל נשימה של הגוף הנפש נחנקת יותר, אבל אין ברירה,לוקחים עוד נשימה, האוויר נכנס והאוויר יוצא, סך הכל לנשום נכון?

(בבקשה לא לפנות כדי לשאול אותי איך אני או אם אני בסדר, לאלה שמכירים אותי תתעלמו מהבלוג הזה פשוט)