הכרתי אותו ברגע שבו חיפשתי יותר,
חיפשתי משהו שיאתגר, יעמיק,
יתן לי תחושת שייכות ושליטה משולבים יחד.
הוא הכניס אותי לעולם הזה,
גילה לי את המורכבויות שבו,
את החוקים הלא-כתובים,
את המשחק בין כוח וכניעה.
בזכותו למדתי על עצמי דברים שלא ידעתי לפני,
ואיך רצונות ותשוקות יכולים לשבור את הגבולות שהצבתי לעצמי.
אבל לאורך הזמן התחיל להיות ברור שהוא ראה בי רק מישהי שלומדת ממנו,
כלי עונג שמקבל ידע,
ולא שותפה שווה במשחק הזה.
מה שהוא נתן לי היה עולם חדש,
מה שאני הבאתי לו היה רגש אמיתי, חיבור פנימי
ושאיפה ליותר ממה שיש על פני השטח.
והנה עכשיו כחודש אחרי שנפרדו דרכנו,
הוא מתחיל לשאת את עול האובדן.
הוא לפתע רואה את הערך שלי,
את מה שהבאתי איתי,
את התחושות שהכנסתי למרחב שלנו.
את התחושות שהכנסתי ללב שלו.
למרות הכאב שאני מרגישה והמשיכה החוזרת,
יש משהו בתוכי שיודע שזה לעולם לא יספיק.
הוא לא באמת יוכל להיות השותף שאני צריכה במסע הזה.
בסוף זה היה שיעור גם עבורו -
אם לא תלמד להעריך בזמן,
תבין שכל מה שנשאר לך זה זכרון של מה שיכולת להחזיק.
היה נכון להיפרד,
אבל זה לא גורם לתחושת החסר להיעלם.