פעמים רבות לאורך השנים האחרונות תהיתי ביני לבין עצמי האם אני באמת נמצאת במקום הנכון לי. ההתנסויות שעברתי היו לרוב מרירות חמוצות, לחלוטין לא מה שרציתי, לא מה שהרגשתי שנכון וטוב לי.
למעשה, היו בי הרהורי כפירה, שאולי אני באה ממקום רע, ולכן אני מרגישה כך, שבי ורק בי האשמה. שאני צריכה להתרחק, לחפש משהו אחר, יותר "נורמלי" אבל המשיכה פשוט חזקה ממני, ההבנה שזו אני, היתה חדה עד כאב.
אז המשכתי לחפש, המשכתי לנסות, וכמו בכל אגדה מודרנית, שם מתחת לאף המתין לו בסבלנות, אדם אחד.
הוא היה בסביבה כמה שנים טובות, למד להכיר אותי כידידה, כאשת שיחה, כחברה. נפגשנו לא מעט בסוף יום עבודה לכוס קפה, לשיחת רעים שנמשכה שעה ושעתים בלי שנשים לב לזמן החולף, קשרי הידידות התעבו, התרחבו, ועמקו, ועמם הערכה הרבה שחשתי כלפיו. לחייך כל פעם שזיהתי את שמו על מסך הנייד. חיוניות השיחות, והרגשת הנינוחות החמימה בזמן שישבנו על כוס קפה ומאפה. מעולם לא חשתי נמדדת, נבחנת, לחוצה, מתוחה, בקיצור בטוחה.
ההכרות הזו, האיטית עשתה לי רק טוב, כי עכשיו, היא הפכה למה שחיפשתי תמיד. למה שידעתי שקיים, אך מעולם לא זכיתי לחוש על בשרי.
עכשיו כן עכשיו אני מרגישה את המהות של מה שידעתי שיש בי תמיד, עכשיו אני יודעת שהגעתי למקום הנכון, שכשזה טוב זה פשוט נפלא ומרומם ומדהים.
עכשיו אני מרגישה מהי באמת שליטה מהי באמת כניעה.
לפני 16 שנים. 21 באוקטובר 2008 בשעה 21:09