שינויים

הוא כרך קולר סביב צווארה, וחיברו לרצועה, ומשך אותה אחריו, מוליך אותה, ככלבה. הם הגיעו לחדר האוכל, השולחן היה ערוך מכל טוב, אך על השולחן הייתה רק צלחת אחת שעמדה לפני כסא יחיד, לרגלי הכסא היה מגש, על המגש הונחו שתי קערות, המחשבה חלחלה לתוכה, ואיתה הידיעה, שכעת היא חשובה ככלבה, וככלבה היא עתידה לאכול, וככלבה היא עתידה לישון. היא ביקשה להתמרד, לצעוק, לצרוח, לברוח. אך בה בעת, באותה המידה, היא רצתה להישאר שם לידו, לרגליו. ההתנגשות הזו, בין הרצונות ההפוכים, הקפיאה אותה במקומה, היא החליטה לעת עתה לשחק את התפקיד, עד שתברר עם עצמה לעומק מה היא רוצה, ולאן היא פונה.

לפתע הוכתה תדהמה מעצמה, איך לעזאזל היא בכלל שוקלת? מדוע היא אינה החלטית? מדוע רגליה לא נושאות אותה לברוח? הרי בקלות יכלה להשתחרר מהקולר לרוץ, לרוץ במהירות, לברוח, להלחם אם יעלה הצורך, אז מדוע היא לא עושה זאת? מדוע היא לא מתנגדת? מדוע אינה בורחת? התשובה ריחפה שם לשניה, ואז חמקה ממנה, היא הייתה עייפה ורעבה, גופה כאב, היא נזקקה לאנרגיה ומנוחה. הוא מילא את קערתה מים, ובקערה השניה הניח מזון, ידיה שוב נקשרו מאחורי גבה, ולה לא נותרה ברירה, היא טמנה את ראשה בקערה ואכלה ככלבה. מידי פעם ידו ליטפה את ראשה, ממלמל "יפה כלבה, כלבה טובה"

כשסיימה, פשוט המשיכה לכרוע שם לרגליו, ממתינה לו. לפתע החלה לנוע מעט בחוסר נוחות, היא חייבת ללכת לשירותים, מה עושים? לדבר אסור לה, זה ברור. ללכת לבד אינה יכולה, וגם אם כן אז לאן? ואז הבהיקה לה התשובה במוחה, ברורה יותר מהשמש ביום בהיר. היא רכנה, נוגעת עם בראשה ברגלו, משמיעה קולות יבבה רכים, משל הייתה גור. "כן כלבונת, מה הבעיה? אני מרשה לך לדבר" קולה רעד, "אני צריכה לשירותים" הוא נעמד, אחז בקולרה, ומשך אותה אחריו.

הם נכנסו לחדר אמבטיה, היא הביטה סביב, אך שירותים לא היו שם. הוא הורה לה להיכנס לאמבט, היא נכנסה. "קדימה" אמר, "אין לי את כל היום." היא עמדה שם נבוכה, פניה מאדימות, "זקוקה לתמריץ?" שאל היא נענעה ראשה, וקילוח דק וצהוב זרם במורד רגליה. "יפה מאד כלבונת". ושלף את שלו. מחייך בעונג, מקלח אותה במימיו. ברכיה פקו, שפתותיה רעדו, מעולם לא ספגה כזו השפלה. ביום אחד הפכה מאישה גאה, לכלבה, לתינוקת העושה על עצמה את צרכיה, לשירותים עבורו. כשסיים, פתח את ברז המים, כיוון את חומם, וקילח אותה, משל עודנה ילדה, הוא חפף את שערותיה, וסיבן את גופה בשים לב ובעדינות, כאילו הינה אוצר עדין. כשסיים רחץ אותה היטב, עטף במגבת גדולה ורכה. אסף אותה בזרועותיו, חזרה לחדר השינה.

עורה היה רך, חם ולח מהמקלחת, שיערה הרטוב עדין נעטף במגבת קטנה. הוא אחז בקולרה, ומשך אותה אחריו, מניח למגבת ליפול, הוא העמיד אותה לפני סד. "הניחי את צווארך וידייך במקומם כלבונת." וסגר מעליהם את הסד. "פסקי רגליים, עוד, עוד, יפה. לאט, לאט את תלמדי, את תיהני מהכאב שאעניק לך, את תלמדי לענג אותי, לשרת, ולעמוד לרשותי ולצרכיי, את תעשי דברים, שמעולם אף לא העלית בדעתך לעשות, ויום אחד את לא תצליחי להבין איך חיית כך עד עכשיו" בעודו מדבר הוצמדו שתי משקולות לפיטמותייה, ושתיים יותר קטנות לשפתיי ערוותה, הכאב הלם בה, היא נעה בחוסר נוחות, אך כל תזוזה רק החריפה את הכאב.