שינויים

"תבחרי מספר, בין 10 ל 20, עכשיו תחלקי פי 2 ותכפילי פי 3, זהו מספר ההצלפות שתקבלי היום ומחר. את תספרי כל אחת מהן, ותודי לי עליה, האם ברור כלבונת?" – "כן אדוני, ברור. בתחילה הוא השתמש בשוט רך שכמו ליטף את עורה, היה זה שוט זנבות ארנבת. במהרה הוחלף השוט לזנבות רחבים, הכאב היה מעט יותר חזק, אך עם זאת נסבל, רק תנודות המשקולות עליה הציקו לה יותר. כאב חד, חודר. אך הספירה ממשיכה, "30 אדוני, תודה אדוני, 31 אדוני, תודה אדוני" ובה בעת היא מנסה להתמודד עם הכאב, לנשום אותו לתוכה, כעת אין לה ממש ברירה, אין מוצא.

הספירה תמה, המשקולות הוסרו, ועמם התחדש הכאב העז, החד, נדמה שיותר כואב להוריד אותם מאשר לשים. ואז היא שוב חשה ברטיבות הגואה בין רגליה, אצבעות יד ימין היו עסוקות בלחדור לתוכה. והיא אינה יכולה לעשות דבר. היד שהייתה בתוכה התרחקה מעט, והיא הרגישה איך גופה זז, מחפש אחרי היד המתרחקת, ואז חשה את היד נדחפת לתוכה, היא נאנקה, היד כמו נבלעה כולה בה, והאצבעות טיילו להן בפנים, מלטפות אותה, נוגעות בקצות העצבים, היא חשה עצמה מתכווצת סביבה, זזה עליה בקצב גובר, עד כי לא ברור את היד זו שמזיינת אותה או שמה זו היא. הר געש התפרץ בתוכה, נרעדת כולה, צועקת, קילוח חם זרם מתוכה, מתנשמת, הרגישה איך הדמעות מתחילות להתגלגל מעיניה, העוצמות היו פשוט מדהימות, הן הכריעו אותה תחתיה, עת גלים, גלים של עונג התנפצו בה.

ידו נחה על סנטרה, מרים את פניה אליו, עיניו הטובות חייכו אליה. "יפה לך כלבונת, השלולית שהשארת פה על הרצפה". פניה האדימו, והיא השפילה את עיניה. "הביטי אלי כלבונת, אני רוצה לראות את הניצוץ הזה שבעיניך". היא שבה והביטה בו, טובעת בכחול כחול הנבון כל כך שנשקף מעיניו.עיניו חייכו אליה, והיא חיכה אליו בחזרה. "תודה אדוני" שמעה עצמה ממלמלת.לא ממש בטוחה מהיכן צץ המשפט ועלה. הוא שחרר אותה מכבליה, מלטף אותה, מחבקה אליו. היא חשה בעייפות המשתלטת עליה. הוא הוביל אותה חזרה למיטה. הורה לה להניח את ראשה על הכר, כיסה אותה היטב, ונשק לעיניה ושפתיה. "מחר מצפה לך יום ארוך כלבונת, ליל מנוחה וחלומות טובים". היא תהתה האם תוכל להירדם, המחשבות עדין היו עירות בה, אך ככל הנראה העייפות גברה, כי כשפקחה את עיניה, כבר עלה הבוקר.