שינויים

קשה לי מאד לפתוח את הלב ולדבר על הדברים שבאמת מציקים לי, קשה לי מאד להוריד את החומות שבניתי בקפידה לאורך השנים. חומות אשר הגנו עלי לא פעם.
אני כמו סרטן, קשה מבחוץ רכה מבפנים, קשה לפצח אותי, צריך לכך המון אורך רוח וסבלנות. מעט מאד אנשים הצליחו לחדור ולו במעט מתחת למעטה, וזה נשמע מצחיק, לאור העובדה שאני מנהלת בלוג, ויש מספר אנשים לא קטן המכיר אותי אישית, את האדם שמאחורי הניק, אבל גם כאן אני מראה רק את מה שאני רוצה להראות, חושפת את הצפורן המציצה מתוך הסנדל.
עם השנים הפכתי להיות אלופת שיחות הנפש עם האני הפנימי ויותר מכך שיאנית הדיאלוגים הפנימיים.
דפוס שבמקרה הטוב הוא בעייתי ואף הרסני, בעיקר לבטחון העצמי.
בתוך ראשי אני מוצאת תמיד את המילים הנכונות, את הדרך הטובה ביותר להבהיר את רצונותיי וצרכיי, ושם לרוב זה נשאר. תמיד כשאני מנסה להוציא את המילים החוצה, הן מתעקמות, מתבלבלות, מגמגמות, רחוקות מיליון שנות אור מהנאום חוצב הלהבות שהכנתי.
גרוע מכך הוא הדיאלוג הפנימי, הניסיון הטיפשי להכנס לנעליו של זה שמולי ולנסות לנבא מה הוא יגיד ואיך הוא יגיב, מה הוא יחשוב או ירגיש עם מה שיש לי לומר, ובעיקר איך ה יחזור אלי כבומרנג בסופו של דבר, לכן אולי כדאי לשתוק ולראות איך יתגלגלו הדברים.

הנסיון המר מראה שדווקא הפחד לדבר הוא ההרסני. כי בין שתי האפשרויות לדבר או לשתוק בבחירה לשתוק אני לרוב מפסידה, כאשר אולי אם הייתי מדברת, היו נפתחות שתי ברירות, או שהייתי מקבלת את מה שאני רוצה, או שלא. בשתיקה הרווחתי רק את הלא. ומה יותר בטוח מהלא שאני נותנת לעצמי, מאשר הלא והאכזבה מהלא שיגידו לי?

אני יודעת מה אני רוצה, השאלה היא מה אני עושה עם הרצון הזה, איך אני מתקדמת הלאה? מה אני אומרת ובעיקר איך.

אגב, בפעם האחרונה שפתחתי את הפה ודיברתי, הרווחתי, קבלתי סיוע עצום מהעבודה והעלאה לא רעה במשכורת 😄

הבעיה היא, שפתחתי את הפה כשכבר הרגשתי שמימלא אין לי הרבה מה להפסיד, ולא היתה לי ברירה במיוחד, הבוס שלי פשוט לא נתן לי אופציה אחרת חוץ מאשר לדבר.

הא כן, יש לי דרכים עוקפות, לפעמים אני סתם מעלה נושא לדיון, משתשת בסיפור, מאמר, או דיון בפורום כזה או אחר, כדי לבדוק לאן נושבת הרוח, כדי להכין את הקרקע, כדי לאגור אומץ לדבר