שינויים

זה התחיל מתישהו במהלך יום שישי לקראת הערב,
לאט לאט כמו שקיעת החמה, ירדה עלי מן כבדות עגמומית.
לכאורה ללא סיבה ממשית.
יום חמישי התחיל לי לא קל בכלל.
הגעתי לפגישה השבועית ביום חמישי בבוקר, היא היתה לי קשה במיוחד, עוררה הרבה זיכרונות,
כאלו ישנים ישנים מהימים בהם עדין לא הייתי בת 4.
אני זוכרת את הימים ההם, למרות שעוד בטרם הייתי בת 5 כבר נדדנו משם למקום אחר.
אני זוכרת את הבית, את השיש במטבח, את מכונת הכביסה בחדר השירות, את החורשה מעבר לכביש שם שיחקנו, ואת חברי למשחקים, אני זוכרת איך נראה הגן, ואת התקליט האהוב עלי.
אני זוכרת אפילו את התצלום שקבלנו בסוף שנה עד היום הוא איתי, מצהיב, ילדה קטנה, תספורת קצרה, ועיני עגל עצובות.
אני זוכרת את הלילות, את אחי במיטת התינוקות הגבוהה ואני על המיטה הזוגית, את השמיכה הכבדה הישנה עם קישוטים מארץ אחרת, את סיפורי הלילה המפחידים שסיפרתי לו. אני אפילו זוכרת את התחפושת לפורים בטרם הייתי בת 4. את העצב והכעס שחשתי כשהלכתי לישון בידיעה שאין לי תחפושת, ולגלות בבוקר את כנפי הפרפר שאמי גזרה וצבעה עבורי.
זה הזיכרון הכי מתוק מאז. היו גם זכרונות אחרים, את אבי חוזר מותש, מזוקן מהמלחמה ההיא. אני זוכרת חוסר ישע, עצב וכאב. ואני זוכרת כעס ואכזבה, ועולם דמיון עשיר לחיות בו.
קשה לי לחזור לשם, קשה לי עם הכאב והעצב שממלאים אותי, קשה לפתוח שוב את הכל.
אבל הבטחתי לעצמי לגשת לכל הפינות הללו, להבריח אותן אל האור, להיישיר אליהן מבט, ולהתמודד בלי לברוח.

זה קשה לי, זה קשה לי מאד, קשה לי לתת לי מקום, להגיד אני רוצה, אני עדין מפחדת לעשות זאת, אפילו עם האיש הכי מקבל בעולם עבורי.

אז אני צובעת הכל בחיוך, זוקפת גב, מיישרת מבט, וממשיכה, כמו היה הכל נפלא.