שינויים

זה הולך להיות הפוסט הכי דביק ומושי, שכתבתי עם המלצה חמורה לסוכריתיים להתרחק.

כל פגישה איתך אדון מדהים שלי היא אירוע מיוחד, מעניין, ובעל אלמנטים בלתי נשכחים בעליל.

יום חמישי האחרון, היה מדהים בעיני, היה בו מהכל
הייתי ילדה קטנה
הייתי שפחה מתמסרת
הייתי שמחה
הייתי נפחדת
הייתי מאושרת
היו שם רגעי בכי ודמעות שזלגו מאי שם
היה צחוק מתגלגל ומצטלצל.
(זמן רב שלא שמעתי אתו)
היה שם הרבה עבר וקצת עתיד
היו שאלות והיו גם תשובות
בשעות הללו של היחד המדהים הזה שהיה לנו, נתתי לי הרבה יותר ממה שקבלתי במשך שנים רבות.
הענקת לי ים של אהבה, הבנה, ובעיקר הרגשת בטחון.
בטחון בי, בך, במה שאנחנו האחד עבור השני.
אני חושבת שחשת היטב בערגתו של גופי לגופך, וכמיהתה של נפשי לנפשך,

לפעמים אני ממש יכולה לשמוע את גופי קורא בשמך
נרעד רק מהמחשבה, מהזיכרון של החוויה איתך.
הכאב הפיזי הזה שבשיפולי בטני, רק הולך ומתעצם, אינו נרגע, התשוקה העזה לך, להיות שלך, לשימושך.

מעולם לא חשבתי שאפשר לאהוב מישהו בצורה כל כך עמוקה ונרחבת
מעולם לא חשבתי שמישהו יצליח כך לארוג את עצמו כך לתוך חיי.

אוהבת אותך, עד הקצה המרוחק ביותר בגלאקסיה ובחרה.
את ריח גופך, את רכות ידיך, את המבט הכחול שבעיניך שמביט אלי, שמשתקף בניצוץ שבעיניך.

אתה אדון יקר ונפלא שלי, אתה הוא זה ששומר את חלומתיי, את תשקותיי.
אוהבת לחזור מרוטה מיום עבודה, לזכות איתך לטעינה, לרמת אנרגיה גבוהה, כל כך הרבה יחד יש לנו, מכל המינים והסוגים, כמו קופסא מלאת ממתקים.

תודה שאתה אתה, תודה על היותך.
על כל מה ומי שאתה עבורי
תודה לך אדון שלי