שינויים

אתה מביט במפה, מנסה לחשוב לאן ניסע היום, מקום נחמד, שקט מבודד,
רק אני אתה והבריאה.

החלטנו על כיוון ויצאנו לדרך, הטלפון הטורדני מהעבודה הסיח את דעתי ממך, ונאלצתי לפתור בעיה דחופה, תוך כדי נסיעה, בסופו של יום אני אמצא את הדרך להגיע למקום אליו אני רוצה להגיע.

כשסוף סוף כיבתי את הטלפון, הבטתי בך מחייך אלי, ידך מלטפת את ירכי, לוחש בחצי חיוך של חתול מרושע, "סוף סוף אני יכול להגיד לך את מה שכל הדרך אני רוצה להגיד". פרצופי משתנה מיד לסימן שאלה ענק ובוהק, "או או" מזמזמת מחשבה במוחי, "מה הוא כל כך המתין לומר לי?"
"מכאן ועד שאני מחנה את האוטו, נראה כמה פעמים תצליחי לגמור."
"היי, זה לא הוגן, זה ממש התעללות, אני, אה, תכף מגיעים, ואני, וזה אכזרי."
"אין בעיה",הוא מחייך וקולו נוטף דבש דבורים עוקצני,"אז לא, את לא תגמרי"
אני מיד משנה פרצוף, לכלבלב נזוף ועצוב, עם עיניים ענקיות ושפתיים משתרבבות.
"אז רגע", אני מתממת, "מותר לי לגמור?"
"לא! את טוענת להתעללות, ולכן לא, אסור לך לגמור"
"אולי בכל זאת? " עלה קול מתחנחן. "לא! אלא אם כן תתחנני", הוא זורק לעברי מבט, ולוחץ על הירך.
וכי היתה לי ברירה? התחננתי, ועוד איך התחננתי. וגמרתי, ועוד איך גמרתי, עד שחנינו 5 פעמים. כבר הזכרתי שזו היתה נסיעה קצרה?

הבאתי איתי עוגיות ומים קרים, וישבנו על ספסל בחורשה, אתה יודע לזהות ציפורים לפי שריקתם, ותר עם עיניך אחריהן בינות לענפי העצים. אתה מסתכל לתוך עיני ושואל היכן אני היום, אל איזה מתקן לונה פארק אני מסתובבת כעת. אני לא אוהבת את השאלה הזו, היא כמו מקטינה אותי למישהי המשועבדת לתנודות הרגשיות שלה. כאילו ההגיון מזמן הרים ידיים ופרש.

חזרנו לרכב על מנת לחפש את שביל הגישה למעלה הגבעה, ואכן דרך עפר מלאת מהמורות מקדמת את פנינו, טיול רגלי לא בא בחשבון, עלינו את כל הדרך עם הרכב. סביבנו עצים, וצמחי צבר במלא פריחה בצבעי צהוב כתום אדום. בראש הגבעה קבלו את פנינו כוורות רוחשות, נשארנו ברכב, לוגמים את הנוף המרהיב מתחתנו.

ואז צדה עיני חבר ותיק שהתעורר לחיים, וזקף ראש, שיחררתי אותו מכלאו, ונשקתי לראשו, ידיך חפנו את שערות ראשי, מכאיבות, מכוונות, מתאימות את תנועותיי לקצב הרצוי לך. אתה דוחף את ידך אל מתחת לחצאית, ואוחז בעכוזי, מלטף, צובט, מועך, ומכאיב, אני אוהבת את הכאב הזה, הוא גורם לרטיבות ליזול אל ירכיי, אצבעך חודרת, משחקת בי, בעוד אני מענגת אותו. אוח, כמה שהתגעגעתי לריח הזה שלו, ליחד הזה שלנו, לעונג הצרוף הזה, שמרעיד אותנו כאחד.

לפני שנסענו הביתה עצרנו במשתלה על מנת לרכוש תחליף לעציץ הנענע ששבק חיים. עצרנו בצומת ספרים, אכלנו, והמשכנו ליעדנו.
התיק על שלל צעצועיו בא איתנו ושב חזרה בלי שאפילו נפתח. היינו שם רק אני ואתה, ללא צורך בשום דבר פרט ליחד הזה שלנו, לעונג הפשוט והמופלא שאנו שואבים האחד מהשני, ללא עזרת אף מתווך, או כלי עזר. שליטה והתמסרות מושלמים, תשוקה ענקית, ואהבה כל כך עמוקה עם כל הגוף והנשמה.

הרגשתי אותך אתמול אדוני עם כל תא ונים בגופי, חשתי אותך עם כל הווייתי, עם כל נשמתי, חשתי את האהבה הכנה, את האכפתיות העצומה, את הרצון העז שלך, שאהיה מאושרת, שיהיה לי טוב, שלא אכאב כל כך. זה יקח לי זמן להגיע לשם, למקום הזה, אני אולי לא תמיד אומרת, אולי זה לא תמיד ברור , אבל, אני תמיד הערכתי אותך מאד ואני מעריכה אותך מאד ואולי אפילו יותר (אם זה בכלל אפשרי, להעריך יותר) תודה לך על יום מופלא, תודה על כל האהבה.

שלך
שפחתך.