מה לך בחוץ ילדה
מנוח לא מצאה רגלך
ציפור פצועה, חיזרי אלי
ושובי לביתך
(מילים: דליה רביקוביץ')
מישהי חכמה היום אמרה לי:
"טוב לך ואת לא יודעת איך להתמודד עם זה,
אז את מחפשת מה רע בצירוף לפתחי מילוט"
אני לא מחפשת מה רע, אבל זה די קרוב, ואני מפחדת, אני ציפור
טוויטי פצועה. האיש שאיתי אוהב אותי מאד, הקשר ביננו הולך ומעמיק,
עוטף אותי וממלא אותי, בצורות ואופנים שלא העלתי על דעתי,
שאפשריים בכלל.
אני מסירה הגנות, ומוצאת את עצמי במקום רגיש, פגיע, חשוף,
ואני חייבת לחזור ולהשתבלל לתוך המקום המוכר ההוא שם אני לבד.
אבל אני לא לבד. ואני צריכה ללמוד להפסיק לפחד כל כך.
הרי כל פעם שהייתי זקוקה לו, הוא היה שם עבורי, ואף יותר מכך,
הוא היה שם גם כשחשבתי שאינני צריכה.
למה אני מכאיבה לעצמי כל כך?
למה אני מפחדת?
למה אני בועטת ובורחת?
למה אינני רגועה?
למה אינני מסוגלת להנות מכל הטוב הזה שעוטף אותי?
למה אינני מסוגלת לנשום עמוק ופשוט לתת לאושר להציף אותי?
למה אני נבהלת ממנו כל כך?
למזלי, אני מסוגלת היום לדבר על זה, להביע את הכל, ולא לשמור בפנים.
לשמחתי, הוא מבין, מקבל ומכיל.
הוא מחבק מלטף ומרגיע, ובעיקר נמצא שם כשאני מתמודדת עם הפחדים.
הוא מחזיק לי את היד, ומשאיר לי מארזי שי של חיבוקים לשעת הצורך
(התמכרתי אליהם, אני מודה, וצורכת מהם יותר ויותר)
ודואג להבהיר לי כל פעם מחדש
שאין לו שום כוונה לוותר עלי
ואולי בעצם זה מה שמפחיד אותי הכי הרבה, ואתה אדון שלי אהוב יקר
מכיר אותי כל כך, אתה הרי יודע למה.
לפני 14 שנים. 30 בדצמבר 2009 בשעה 20:33
