שינויים

הטלפון מצלצל באיחור יחסי, אני רגילה לצלצול, לרוב הוא מגיע הרבה יותר מוקדם.

אני שומעת את החום שבקולו, את הגעגוע, את הקרבה הרגשית המנסה לסגור על המרחק הפיזי.

בשניה בה הקלדתי את הנקודה בסוף המשפט הקודם, הטלפון צלצל שנית, שעה מוזרה, אני יודעת

עד כמה הוא עסוק, וכמה מעט פנאי יש לו היום. וכאילו הוא יושב ממש מעבר לכתפי, וקורא אותי.

ומרגיש, ומחזק בדיוק את אותו המשפט. אני יכולה להרגיש את החום מחלחל וממלא אותי,

את הרעד המוכר בגופי, שמגיב אליו אינסטקטיבית.


בשיחה הראשונה דיברנו על שבוע שעבר, על מה שחוויתי והרגשתי, על מה שהוא הרגיש.

אני לא יכולה שלא להעריך אותו עוד ועוד כל פעם מחדש. אפילו לי אין כל כך הרבה סבלנות אלי,

ולו יש כל כך הרבה אורך רוח, כל כך הרבה הבנה. הבנה למי ומה שאני,

לצורך העמוק בי. הוא פשוט מקבל אותי כמו שאני.

והוא ממשיך לתת לי את המקום הבטוח הזה, את הידיעה הזו שהוא שם,

ומאפשר לי לחזור אליו, שלמה יותר, רגועה יותר, פוחדת פחות.

הקראתי לו את המכתב שכתבתי לו אתמול, את כל התהליכים שחלפו בי ולמה.

שמעתי חתול מגרגר. האם הוא באמת כל כך מאושר איתי?

מסתבר שכן.

ואני תוהה ביני לביני, מי מבין שנינו הוא יותר מזוכיסט 😄

(כנראה שבכל זאת זאת אני)

אוהבת אותך אדון יקר שלי. תודה שאתה שומר אותי, שומר עלי.