שינויים

חזרתי עכשיו ממסיבת פורים, זו המסיבה השניה שלי השנה.
האמת, כמעט שלא הלכתי, הרגל עדין מציקה לי, עקמתי אותה מעט ביום שישי בבוקר.

יום חמישי, היה לי גדוש לעייפה, התעוררתי לפני חמש בבוקר, ליום עבודה, קניות,
ועוד סידורים אחרונים. הגעתי הביתה אחרי תשע בערב, וממש לא היה לי זמן מנוחה.
חיפשתי את החפושת שלי, כבסתי את הגרב והחולצה, ייבשתי וגהצתי. הצלחתי
לאתר את שאר חלקי התחפושת, והנה אני תלמידת בי"ס מצטיינת.
חולצה לבנה, עניבה אדומה, חצאית מיני מיני שחורה וגרביים מעל הברך ונעלי בובה.

כשהגעתי, היתה המסיבה כבר בעיצומה, הרבה פרצופים חדשים, כמה מוכרים,
ובעיקר חברים טובים שזמן רב מידי לא ראיתי. שתיתי קצת ורקדתי המון.
לקראת סוף הערב, דן לקח אותי אחריו אל אחת הפינות האפלות של המועדון.
הוא הניח כרית לרגליו, ואני כרעתי על ברכיי לפניו. נושמת אותו אלי.
כל העולם ואחותו התאדו לי ונכנסתי לתוך בועה, בה היינו רק אני והוא.

הייתי תלמידת בי"ס סוררת, החבלים נלפפו סביבי פלג גופי העליון,
בטני על ירכיו, והוא מכה באחוריי נמרצות . מכה ומלטף מלטף ומכה. ונשיקות,
כל כך הרבה נשיקות, נשיקות תובעניות, נשיקות רכות, נשיקות רכות, נשיקות מרפרפות. טזריות, ואני כל כך צמאה לעוד ועוד.

רק דבר אחד רציתי כלכך, רציתי שהוא יגיד לי, רציתי, שהוא יהיה זה שיאמר לי.
אבל ידעתי, שיהיה עלי לבקש. אז אזרתי אומץ, ואמרתי, בעצם היה זה אומץ כפול.
כי בעצם בקשתי לעשות מה שמעולם לא עשיתי במקום שהוא ציבורי.
אבל רציתי, רציתי את הצורך שלו בי, את העונג שלו, ואת העונג שלי.

לפעמים הצורך הזה שבי בוער כל כך. להיות שלו, הכי שלו, בכל דרך ומובן.
שיעשה בי בדיוק מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה.
שיגשים איתי את התשוקות, את הצרכים. ובתוך כך בטוחה, באמת בטוחה.
כי אני יודעת שהוא שומר עלי, בדיוק כפי שאני שומרת על עצמי.
שהוא לא ייתן לדבר לפגוע בי. בעיקר לא הוא עצמו.

אני יודעת, שמעטים מידי האנשים המסוגלים באמת ובתמים,
להכיל את התחושה הזו, להכיר בה, לחיות איתה ובעיקר לחיות איתה בשלום.
סינכרון מושלם בין גוף לגוף אך בעיקר בין נשמה לנשמה.
ושוב פעם שניה באותו השבוע ממש, להיות שוב הנוסעת המתמידה
ב "אייר-דן" ולנחות נחיתה רכה, בחיבוק אוהב, ונגיעה חמה.