שינויים

במסגרת חגיגות היובל להולדת החתול, ערכנו גם חגיגה פרטית שלנו.
ולחתול הרי יש רצונות ברורים ומדוייקים.
ועל כן, באחד האמשים, הוא אסף אותי מהעבודה, ונסענו לטיול נוסטלגי.
בדרך עצרנו בפלאפליה שאותה הכרתי לו יחסית בראשית דרכנו המשותפת.
מדי פעם אנחנו עושים עיקוף רציני בדרכנו, על מנת להגיע לשם.

ארזנו לנו את המנות עם התוספות האהובות עלינו, מלבד חריף, למה?
ממממ, כי חריף שורף ולא רק על קצה הלשון,
אלא גם את מה שקצה הלשון נוגע בו?

ודי לחכימא....

המשכנו לנו בדרכנו, אל הגבעה שלנו, מקום בו היינו לאחרונה לפני בערך שנה.
הוא לקח אותי אז, להשקיף על דברים מזווית אחרת.
המבט מהגובה על הנוף הנפלא הנשקף אלינו, היה סימבולי לשיחה ביננו.
זו היתה תקופה טעונה מאד עבורי, עברתי טלטלות רגשיות לא פשוטות.
לפעמים פשוט חשתי צורך לקום וללכת, לעזוב את כל זה. לווותר
על האהבה הגדולה הזו, לנוכח כל הקשיים שחוויתי.

אז עלינו לשם ודיברנו, הקאתי החוצה את הכל, או לפחות
את רוב מה ששמרתי בבטן. אני זוכרת את עצמי שעונה כנגד העץ העתיק
ואותו מבקש ממני להביט אל תוך עיניו, לראות את האהבה העצומה בהן אלי,
לראות את חרצי הדאגה, שנחרצו סביבן.

"אני לא מתכוון לוותר עליך"

כל כך הרבה סבלנות והבנה, אלי, אל מי שאני, לכל מה שעברתי,
הסימנים שנחרצו בי, והחוסר אמון הבסיסי, שהיה לי, כלפי הכל.

עוד מעט יחלפו להן שנתיים של יחד. שנתיים בהן עשינו כברת דרך.
שנתיים בהן אני עמלתי קשה מאד. זמן שבו בזכות תמיכה מקצועית,
וגם התמיכה שלו, עזרו לי למצא את הדרך שלי. לאפשר לי
להביט פנימה לתוך עצמי בחיוך, באהבה, בהבנה, ובקבלה.

היום שנה אחרי השיחה ההיא, חזרנו לשם. חזרנו למקום כל כך סימבולי
עבורנו. לחוש היטב את ההבדלים של בין אז להיום.
למדתי לדבר, באמת לדבר, לומר בלי לחשוש את כל מה שחשוב לי,
להיות שם בלי לוותר עלי, על מי ומה שאני. בלי לוותר על עצמי או לעצמי.
לבקש ולקבל את מה שאני רוצה מהקשר.

היום, אני נמצאת במקום הרבה יותר שלם, הרבה יותר בריא.
הרגעתי את כל השדים, והקטנתי אותם מאד.
כיצד?
בכך שהפסקתי לקבל את לחישותיהם כאילו היו אורים ותומים.
בכך שהפעלתי את המסננות ולא קבלתי הכל פנימה באוטומט.
ועוד . . .

מה שבטוח הוא, שהיום אני רגועה יותר, מלאה יותר, שלווה יותר.
אני לא זקוקה למבחנים הקטנים, שיוכיחו לי כלום.
אני במקום בטוח עם עצמי ומולי. אני מאושרת יותר ממה שהייתי אי פעם.
מי שמכיר אותי יודע.
גם הסביבה שלי מגיבה לשינויים הללו שבי.
או אולי בעצם אני סוף סוף מאפשרת לדברים להתרחש...

ובעיקר מאפשרת לפיבדקים החיוביים להכנס פנימה.
ולדעת שהם מגיעים לי בזכות ולא בחסד.

עשינו את דרכנו הביתה מחויכים, הנוף, הפרפרים,
הפריחה היפה סביב, השמש המלטפת, מלאו אותנו,
או בעצם שקפו לנו, את מה שבעצם חשנו וחשים בתוכנו כעת.
יחד, בכוחות משותפים הצלחנו.

מכורבלת לתוכו, הכי צמוד, הכי נינוח, נושמת אותו לתוכי, מרגיעה נשימות,
והלמות לב. לפעמים מרימה מבט, מביטה בפניו.
"כן?" הוא שואל מתנגן.
מחייכת עם העיניים, "כלום" וחוזת לשקוע בתוכו.
שום דבר לא יכול לגעת בפיסת השלמות הזו. בקסם הזה.