שינויים

המזוודות ארוזות הניירת והמסמכים מסודרים כולל העתקים. השעון מכוון לארבע לפנות בוקר. את נהג המונית הזמנתי לארבע ומחצה. אך בפועל התעוררתי רק בחמש. התרחצתי והתלבשתי במהירות האור. טסתי למטה עם שתי מזוודות כבדות ותיק גב קטן. בדקתי פעמיים שלא שכחתי את הכסף או הדרכון. נשמתי לרווחה, ויצאנו לדרך. לא לפני שהנהג הנפלא שלי קיטר על חוסר האחריות שלי. לו רק ידע את גודל ההתרגשות והמתח ובעיקר המחסור בשינה שנבע מהם. הרי זו הטיסה הראשונה שלי לחו"ל,

הגעתי לנמל תעופה לקחתי עגלה, והתגלגלתי לכיוון דוכני אל על. הבידוק הביטחוני היה איטי ומייגע, השאלות הבנאליות של האם ארזתי לבד וכו'. אבל בפועל אפילו שיקוף לא עברתי. הדיילת בדלפק היתה אדיבה ונעימה. המזוודות הכבדות שלי לא היוו אפילו מחצית מהמשקל המיירבי. ואני נפרדתי מהן בידיעה שנפגש שוב אחרי יום ומחצה. הפקיד במכס החתים לי את הדרכון. ובעצם יצאתי את גבולות ישראל.

בשבע ישבתי לשתות קפה, טלפונים אחרונים הביתה, פרידה מהילדה וההורים, השארתי הודעת פתיחה חדשה במשיבון (שרק היום נזכרתי לשנות), הפנתי את כל השיחות לשם על מנת שאוכל להשתמש בו גם בחו"ל. כבתי את המכשיר ופסעתי לכיוון השער אל הלא נודע. בנוסף לשיר מהפוסט הקודם, התחלתי לזמזם גם שלמה ארצי, במטוס סילון לארה"ב רק עם דיילת וענן, שתי דקות לנחות שתי דקות להמריא.."

זה מדהים לראות את כל העולם מלמעלה, טלאים של ירוק וחום, נחשים שחורים של כבישים, ריבועי גגות לבנים ואדומים. ים כחול, ושכבת עננים רכה נוצתית. טסנו מעל איטליה וראינו אותה הופכת בהדרגה מחום לירוק, חלפנו מעל צרפת ונחתנו בשלום בציריך, ביום שמשי ויפה, שמים בגוון כחול עמוק עוצר נשימה אל מול הירוק העשיר של היערות סביב. אצתי אל לוח הטיסות כדי לגלות לאן עלי להגיע, ומאיזה שער תצא הטיסה הבאה. Chicago here I come או שלא?

עברתי שוב את הבידוק הביטחוני, חלצתי נעליים, נפרדתי מתיק הגב לטובת המשקף, והגעתי לתור הארוך בדרך לשער, שוב בידוק. המתנתי כמו כולם בסבלנות. קשרתי שיחה עם צעירונת, מסתבר שהיא מאוקריינה. כשהגיע תורי, ניגשה הביטחוניסטית לפקידה וטענה לבעלות עלי. הלכתי בעיקבותיה, ועברתי חיפוש בתיק, ומישוש אבריי. היא התנצלה על כך שהיא נאלצת לעשות זאת, אותי זה דווקא שעשע, ואמרתי לה שאני רגילה. אני חושבת שהיא תרגמה את חוסר השקט שלי בצורה שלילית בעוד אני בעצם אחוזת התרגשות ובטן מתהפכת.

הטיסה עברה בנחת, הצוות אדיב, האוכל טעים. הרבה נוזלים. סרטים יפים, ומוזיקה משובחת. כשנחתנו, טסתי את הדרך החוצה, (דרך ארוכה ביותר יש לציין) אך זה לא עזר, התור ל immigration נראה אין סופי עד לעייפה. כל כך איטי, שזה מתיש. בסוף העבירו אותנו לחלק אחר של האולם, למזלי הייתי אחרונה שהפקיד הסכים לקבל, קשרנו שיחה קלה ומחוייכת, קבלתי אישור כניסה, ואצתי לחפש את מזוודותיי. עברתי את המכס בשלום. ויצאתי אל אולם מקבלי הפנים.

תרתי בעיני אחר החתול, הלכתי לימין ואז לשמאל אך אין חתול :-(.
קניתי לי בקבוק מים, כמצוות החתול, התקשרתי ארצה על מנת ליידע שהגעתי בשלום, אפילו עזרתי לאדון אחד מבוגר, שביקש שאחייג עבורו. ותרתי שוב אחר דן, שהבטיח לפגוש אותי כאן. כן כאן אני אכן כאן בשדה התעופה או'הר בשיקגו, או ליתר דיוק רוזמונט אחד מפרברי שיקגו. יצאתי החוצה, חזרתי פנימה, ואף ניגשתי לשוטרת נחמדה לשאול איה הטלפון על מנת להזמין את שירותי ההסעה של המלון.

ואז, הוא התנפל עלי, האיש שלי מצא אותי, והוציא אותי החוצה, עטף אותי בחיבוק חיוך ונשיקה, והופ יצאנו שנינו למסע. מסע קסום ונפלא, מסע של ידע, קסם, שעשוע והנאה, מסע שיש בו הרבה מאד רוך חום חיבור ואהבה. מסע של קשר וקשירה.

bonding with bondage.