שינויים

הוא נסע מכאן לפני כמעט שבוע ומחצה, ולפני שנסע, הייתה סערה.
סערה כזו שמרגישים בה כאילו השמים נופלים.
ערב שהתחיל בצהרים מקסים נמשך ללילה לא נעים.
הרבה תקשורת לקויה, אי הבנות, ופצעים ישנים נושנים שנפערו מחדש.
כשקמנו בבוקר או בעצם צהרים, בקשתי ללכת, לחזור לבית שלי,
לארבע הקירות המוגנים, העוטפים, לפינה שהיא רק שלי.
חיבקתי את פלאפ, והודתי לה על הכל, על כל כך הרבה,
ובעיקר על היכולת להבין לליבו של טוויטי נסער.

נסענו, לפעמים בשתיקה, לפעמים בשיחה חרישית,
לפעמים בדמעה
שנצצה בזווית העין.
הייתי בטוחה שילך מיד, שייתן לי חיבוק ונשיקה והבטחה
שהכל בסדר שכלום לא קרה,
ושלא אראה אותו שוב עד יעברו שבועיים ומחצה.

אבל הוא נשאר, ודיבר, ודברתי, ובכיתי,
וניסנו להבין את מה שקרה, את מה שהיה.
ליישר מעט את ההדורים הסתורים נורא.
כעסתי כל כך, אולי אני עדין,
וכבר לא מפחדת יותר לומר
טעית, נהגת לא כשורה, ואני כועסת על מה שקרה
ויודעת שיש הבנה, שיש קבלה והכלה
שהאדמה אולי טיפה רעדה
אך מתחת רגליי לא נשמטה

יש לי את המקום שלי
יש לי את המשפחה שלי
אהבה אדירה ומחוייבות כל כך עמוקה
שבעיני היא פשוט מופלאה.

יש לי חתול מדהים, שאולי לא מושלם, אבל עבורי הוא הכי בעולם .
וגם כשלא קל, לא קל בכלל
אנחנו ביחד צולחים את הקשיים את המהמורות שלפעמים בדרכנו נפערות.
אוחזים ידיים ולא מוותרים

אוהבת אותך חתול מרושע
טוויטי מתגעגע נורא.