אתה מביט בי, מתארגנת, מתרוצצת סביבך, לפתע אתה מושך אותי אליך,"את לבושה מידי, וממש לא איכפת לי אם קר", אתה שולח את זרועותיך מתחת לחולצתי, חולף על גבי, ומסיר את החזייה, עוטף אותי, מצמיד את גבי אל חזך, ומועך את שדיי בידיך. "ככה יותר טוב" אתה לוחש בעודך צובט אותי בחוזקה. אנקה נמלטת מפי, הדופק הולם באוזניי, אני נשענת לאחור, מטה את ראשי קרוב אליך, נושמת אותך, צמאה לנשיקתך, עורגת לה, אך אתה משחרר אותי, מורה לי להמשיך היכן שהפסקתי, וכל מה שאני רוצה לעשות הוא לחזור אל תוך זרועותיך, לחזור אל נשיקותיך, אל החום הזה המתפשט בי בגללך.
לוחשת לך "תנשק אותי בבקשה" ויודעת שברוותך את צימאוני, הנך מרווה את צמאונך, שהתשוקה הזו שבוערת בי, בוערת בך.
לפעמים היא פראית, לפעמים מאופקת, לפעמים מתפרצת, לפעמים מרוסנת, מטפטפת, שולחת קריצה, מתגרה, מסעירה, מעוררת ומעירה, ומשאירה את שנינו מתנשפים, חבוקים, מסדירים דופק ונשימה. ככה בדיוק אני ואתה.
לפני 12 שנים. 1 בפברואר 2012 בשעה 21:46