מגרש משחקים

אתמול שוחחתי עם מישהו ודיברנו על כל מה שעובר עלי בתקופה האחרונה - עבודה, התנדבות בכמה תחומים, לימודים. בשלב מסוים אמרתי שאני עייפה אך מרוצה והשיחה הלכה כך -
הוא: משאית המדליות בדרך.
אני: שתעשה יו טרן ושישלחו את משאית הדולרים.
הוא: עדיף יורו..
אני: העיקר שיהיה הרבה ובמזומן. 😄
הוא: ואני חושב שגם שק יספיק לך.
אני: אני לא בררנית 😄
אני: שק? נראה לך? למה אתה קמצן?
הוא: יש לך עיניים גדולות.
אני: זה כסף של אבא ש'ך? 😜
הוא: ממש לא.
אני: לא עיניים גדולות, הערכה עצמית נכונה 😄
הוא: לא צריך להיות גרידי.
אני: אני לא גרידי.
הוא: רק רוצה הרבה.
אני: נכון, אני שווה הרבה.
הוא: או קי.
אני: אני עובדת טובה, סטודנטית טובה, מתנדבת טובה ועוד כמה דברים שבהם אני טובה. זה שווה הרבה. 😄
אני: אם גבר היה אומר לך את זה לא היית מגיב לו ככה אבל כשאישה יודעת לעמוד על ערכה יש לאנשים בעיה עם זה.
הוא: משתתק.

אז למה באמת כשנשים יודעות לעמוד על ערכן רוב האנשים לא יודעים איך לאכול את זה? התרגלתם שאנחנו רוב הזמן מקבלות את השכר / תנאים וכו' שמציעים לנו ופחות מנהלות מו"מ? למה זה לגיטימי שגבר ידרוש את המגיע לו אבל זה לא לגיטימי כשאישה עושה בדיוק את אותו הדבר?

ואשמח לדעתכם -

האם זה יאה להיפגש (לאו דווקא לסשן) עם מישהו חדש כשעל השדיים שלי עדין יש שטפי דם שעשה מישהו אחר?

הייתי היום ביפו, באחד הרחובות הכי יפים של העיר העתיקה, ומולי היה הים - גדול, רגוע, בגוונים של כחול, עוצר נשימה ומרגש. עמדתי שם כמה זמן, צפיתי בו, צילמתי לי שתי תמונות למזכרת וחשבתי - ככה בדיוק אמור להיראות בדס"מ עם האדם הנכון. :)

מה זה הקטע החדש הזה של "שולטים" שמחפשים נשלטת עקרת בית (וגם עוד כמה דברים אבל בעיקר זה).

הלו! תשלם 40 ש"ח לשעה לעוזרת בית!

אני נשלטת, לא מנקה, לא עוזרת בית.

השבוע ישבתי בשיעור בקורס על פסיכואנליזה ומגדר. בדיוק הגענו לחלק של זהות מגדרית - נשים, גברים, טראנסג-ג'נדר וכו'. דיברנו על הדיכוטומיה שהרבה פעמים נעשית בין הזהות הגברית לזהות הנשית ופתאום מצאתי את עצמי חושבת על משחק התפקידים הבדס"מי.

מצד אחד, במיילדום אנחנו לוקחים את הזהויות המגדריות ומקצינים אותם כמה שרק אפשר. הגבר הוא האדון, השולט, הדומיננטי, האישה היא הכנועה, המשרתת, השפחה. הוא מתנהג בצורה הכי גברית שאפשר. הוא שולט בעצמו ובה והוא סמכותי. היא אמורה להיות נשית וענוגה ויש כאלה שאוהבים אותנו הולכות על נעלי עקב דקים ויושבת זקופות גו כשרגלינו מסוכלות וסגורות בנימוס ובצניעות.

מצד שני, הרבה פעמים הבדס"מ הופך את הזהויות המגדריות ומערפל אותן, מרשה לנו לשחק במעבר בין המגדרים ותפקידי המגדר. הפמדום הופך את היוצרות ונותן לנשים את הדומיננטיות והשליטה ולגברים את הכניעה והציות. הוא אפילו הולך רחוק יותר עבור גברים שאוהבים להשלט כשהם לבושים בבגדי נשים - הם יכולים להתלבש כשאישה, להתאפר ולהתנהג בצורה נשית וזה לגיטימי ואף אחד לא יעיר להם על כך אלא להיפך - אצלנו זה אפילו רצוי.

מתי בפעם האחרונה ראיתם גבר שהוא לא סקוטי מסתובב עם חצאית וכולם מחמיאים לו על כך בצורה הכי כנה שאפשר? נכון, במסיבה שלנו. הרי אם הוא היה מעז לצאת לבוש כך לסיבוב ברחוב או להתלבש כך לעבודה מיד היה זוכה למבטים שנעים בין "תיכף יגיעו האנשים עם החלוקים הלבנים" לבין "?!?!?!WTF"

אני חושבת שבמובן הזה אנחנו ממש פנינה תרבותית ששווה לשמור עליה ודווקא בשל כך אני גאה בבדס"מ.

סיימתי עכשיו לקרוא את כל תשעת העמודים של הדיון על תלונתו של ונוס על כך שקטסטרופה כיבה עליו סיגריה. אני ממש לא מתכוונת להכנס לנושא ונוס-קטה אבל מה שהכי זעק לי מכל הדיון הזה היה הקלות הבלתי נסבלת של תקיפה מינית במסיבות של הקהילה (לא רק במסיבות אבל במיוחד שם).

מפריע לי שאנשים חושבים שזה לגיטימי לתת ספאנק לאחר/ת או לצבוט למישהי/ו בפטמות או ללטף לה/לו את התחת או להחליק יחד מתחת לחצאית של מישהי/ו או לעשות כל דבר שחודר לגופה/ו של אחר/ת, למרחב האישי שלה/ו, לפרטיות שלה/ו וכל זה כשהאדם שנעשים כלפיה/ו הדברים הללו אינו בן/בת זוגו של התוקף או הפרטנר/ית שלו/ה לבדס"מ.

מדהימה אותי החוצפה הזו להרשות לעצמך לחשוב בשם האחר ולהסיק שאם בא לי לעשות למישהו/י X אז כנראה שאותו/ה מישהו/י רוצה שאעשה לה/ו X.

ונוס מוביל את עניין התקיפות המיניות במסיבות. כמות הנשים שכתבו לו שם על כך שהוא תקף אותן מינית הייתה גדולה והמצער הוא שזו לא כל הרשימה. עצבן אותי שהוא התחיל להצדיק את עצמו במקום לומר - מצטער, טעיתי.

הבעיה היא שזה לא רק ונוס. וזה גם לא הונילים שמסתננים למסיבות הקהילה. אלו אנשים מתוכנו שמרשים לעצמם יותר מדי. אלו אנשים מתוכנו שעוברים את הגבול פעם אחר פעם אחר פעם ודי! זה כבר בלתי אפשרי.

זו הסיבה שאני לא מגיעה למסיבות של הקהילה. אווירה מינית במסיבות זה דבר אחד. אלימות מינית במסיבות היא דבר לא מקובל ומאוד מצער שה"קהילה" הזו לא טורחת למגר את האלימות המינית שבתוכה.

אלימות מינית אינה דבר מקובל ובחיים לא תהיה וחבל שדווקא בקהילה שאמורה לדעת את ההבדל בין אלימות סתם לאלימות כאמצעי קורים דברים כאלה.

התגעגעתי לכתיבה. התגעגעתי לכתיבה שלי אבל לא הייתי בטוחה שאני רוצה להקים את הבלוג לתחיה. אז התלבטתי והתלבטתי. ושוב התלבטתי ובסוף החלטתי שאני אמשיך פה כי נראה לי מוזר להמשיך במקום אחר.

בימים האחרונים אני מתחילה להכיר יותר לעומק מישהו חדש-ישן.
גיליתי שההכרות הזו גורמת לי לרצות לא לישון לבד בלילה אלא עם מישהו (ולא מישהי) איתי. לאו דווקא עם אותו אחד שמכירה יותר לעומק אלא עם המישהו הנכון.
כבר הגיע הזמן. עכשיו צריך להגיע המישהו.

בחודשיים האחרונים החיים שלי השתנו מאוד והשינוי אירע במספר פעמים. לכאורה, השינוי הזה לא היה צריך למצוא חן בעיני אבל בסופו של דבר אני מודה לו.

העבודה החדשה שהתחלתי בתחילת יולי הסתיימה. זו הפעם הראשונה שאני מסיימת עבודה מכיוון שיש לי את כל הכישורים הנדרשים והם אפילו מאוד מרוצים ממני אבל חסר לי ידע בשני תחומים שבעקבות מספר תנאים אין להם כרגע את היכולת והזמן ללמד והם צריכים מישהו שכבר יודע את הדברים הללו. אפילו הציעו לי להשתלב באותו מקום עבודה במשרות אחרות ולרגע שקלתי את זה. הבוסית שלי שם היא אישה נפלאה - איכותית מאוד הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית, נותנת המון גב והמון תמיכה לעובדים שלה והיא הציעה לי את כל העזרה שאצטרך כדי לבחור תפקיד חדש שיתאים לי והבטיחה שעד שאמצא תפקיד אחר אני איתה.

ברגע הראשון כעסתי. הכעס הזה נמשך יומיים וחצי בערך ושמחתי לגלות שהוא נגמר מהר מאוד. זה היה משמח גם בגלל שכעס אף פעם לא עושה לי טוב וגם בגלל שהתחלתי לראות את הצדדים החיוביים שהשינוי הזה הביא איתו.

בסופו של דבר החלטתי לסרב למשרות האחרות שהוצעו לי באותו מקום עבודה. סירבתי מפני שבאתי לשם לצורך תפקיד מאוד מסוים בתחום שבו אני רוצה לעבוד. סירבתי מפני שאני רוצה לחפש תפקיד אחר באותו תחום, מפני שאני לא מוכנה להתפשר על משרה שאני מתחילה לעבוד בה בלב לא שלם ובלי מספיק התלהבות. ובעיקר - סירבתי מפני שיש לי את האפשרות לעבוד משרה מלאה במקום העבודה השני, לקרוע את התחת ולהרוויח יותר. אני אוכל לחסוך כסף ואוכל גם לחפש משרה אחרת בתחום שבו אני רוצה לעבוד. אוכל לחפש בנחת, בלי לחץ ולדעת שאני לוקחת רק את המשרה המתאימה ולא מתפשרת בגלל לחץ כלכלי או מכל מניע אחר.

בשבועיים האחרונים אני חושבת איך לקדם את עצמי לתחום שאני רוצה לעבוד בו. אין לי ניסיון בתחום וזה דבר מאוד בעייתי. אני יודעת שיש לי את הכישורים, אני שמחה שעבדתי חודש בתחום הזה, למרות שעבדתי רק חודש. למדתי עוד קצת על התחום והפעם מבפנים. למדתי שאני מסוגלת להתקבל לעבודה בתחום ואני יודעת שבפעם הבאה אתקבל ואשאר בתחום. בסך הכל, אני רואה את החודש הזה בצורה מאוד חיובית, אפילו שהוא הסתיים אחרת ממה שציפיתי ורציתי.

קיבלתי כמה החלטות - אני לא הולכת לחפש עבודה אחרת במשך חצי שנה לפחות. זו החלטה קשה מאוד עבורי כי קשה לי לעצור את עצמי מלהציץ בלוחות דרושים, לראות משרות שאני רוצה ולא להציג מועמדות. כל פעם אני עוצרת את עצמי, מזכירה לעצמי שזה לא הזמן, שהבטחתי לעצמי כמה דברים ושזה הדבר הכי נכון כרגע.

אני חושבת על אפשרות של ללמוד תואר שני בחו"ל. בניגוד לארץ, לימודי תואר שני בחו"ל כוללים הכשרה מעשית שתיתן לי את הניסיון שאני צריכה. בינתיים אני מבררת ובמקביל זה נראה מאוד קוסם ומאוד קשה.

אני חושבת על כל כך הרבה דברים. אני רוצה ללמוד כתיבת פרוזה, לתת לעצמי כלים שישכללו את הכתיבה שלי, את הכתיבה מהסוג שאני לא מעלה לפה מפני שאני לא מרוצה ממנה מספיק.

כל כך הרבה דברים רצים לי בראש כרגע. כל כך הרבה אפשרויות ואין לי שמץ של מושג במה לבחור. כאב ראש אחד גדול? דווקא לא. אני מאוד נהנית משלל האפשרויות שעולות ומהאפשרות לבחור את מה שנכון לי ומתאים לי בלי לחץ. עכשיו אני רק צריכה ללמוד להירגע קצת, לקחת את הזמן ולהחליט בשקט מה מתאים. אני צריכה לתת לזמן זמן כדי שהדברים ישקעו וראבאק, זה קשה! אז כל כמה זמן אני מזכירה לעצמי - רגע! עוד לא! הבטחת! וממשיכה לחכות בשקט. עוד שיעור מתחיל.

הייתי אתמול בדאנג'ן.
כשנכנסתי למקום הייתי בהלם.
כל כך מעט אנשים.
קירות המועדון ריקים, ערומים, נראים כאילו הם בוכים.
הברמנית נראתה משועממת ביותר ומבואסת מהתחת -
בטח מערב כזה לא יצאו הרבה טיפים.
המוזיקה הייתה נהדרת,
היה כייף לראות אנשים
ובסופו של דבר היה לי עצוב.
עצוב לראות את המועדון בצורה כזו, נטוש פיזית ורגשית.

פעם ביום אני מתעוררת,
פעם ביום אני הולכת לישון,
שלוש פעמים ביום אני אוכלת ארוחה,
לפחות פעמיים ביום אני מחליפה לחתולים מים,

10 פעמים ביום אני מסדרת את הכבל הדפוק של מסך המחשב שלי אחרת אני לא רואה כלום. נראה לי שאני משקיעה בזה לפחות חצי שעה ביום. 😡

כשהחתול שלי יושב על שולחן המחשב וקופץ ממנו למקרר, מזעזע את כל השולחן, המסך ממשיך לפעול כאילו כלום. כשהחתול שלי עובר בעדינות ליד המחשב, מלטף אותו עם קצה הזנב, המסך מפסיק לפעול.

נראה לי שגם הוא אוהב אלימות וקצת קשה לו עם מגע רך.
אולי אם אצליף בו הוא יעבוד כמו שצריך?