מגרש משחקים

לפני חודשיים, אולי יותר:
בוקר שבת, התעוררתי והחתולים התעוררו יחד איתי. החתולה שלי בד"כ מתעוררת מלאת מרץ, רצה בספרינטים ברחבי הבית, משחקת בכל המשחקים שלה וסוחפת יחד איתה את החתול שלי. הפעם הוא כל כך נסחף שגם אחרי שהם סיימו לשחק הוא המשיך לשחק עם כל מיני דברים שהוא לא אמור לשחק איתם וכל רגע מצאתי את עצמי אומרת: "ג'יימי, לא!" ולוקחת ממנו משהו או מזיזה אותו למקום אחר. בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת לרגע בשירותים, נחה מכל הבלאגן וחושבת לעצמי - אני לא רוצה ילדים!!!

לפני שבוע:
ידיד שלי ואני משוחחים על ילדים והוא, גרוש ללא ילדים, מספר לי שהוא לא רוצה להיות אבא. משהו שם לא מסתדר לי. רוב הגברים רוצים להיות הורים אבל הוא לא. ונראה שהוא יהיה אבא נהדר, למרות שהוא חושב אחרת לגמרי. אני מוצאת את עצמי מתקשה לקבל את הרעיון ובמקביל מכבדת את דעותיו.

לפני 3 ימים:
אני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה מתיש, כולי עייפות וכאב ראש. נותנת קצת תשומת לב לחתולים, מחליפה להם מים, מוסיפה אוכל, מלטפת, משחקת ואחר כך נופלת על המיטה. שוכבת במיטה, בוהה בחדר וחושבת לעצמי - אם אין לי זמן לעצמי עכשיו, איך אני אמורה בעוד כמה שנים למצוא זמן לעצמי, לבן זוג ולילד? מאיפה אני אמורה למצוא את הכוחות לטפל בכולנו, לחזור מעבודה אחת לעבודה אחרת?

אתמול:
לפני חודש וחצי החברה הכי טובה שלי, שגרה רחוק ממני, ילדה את בנה הבכור. נסעתי לבקר אותה ואת התינוק, תינוק יפה, חייכן ומקסים שבהחלט עושה חשק להיות אמא. החזקתי, ליטפתי, שיחקתי איתו, נענעתי את העריסה כשבכה. אחד הנושאים העיקריים בשיחתנו היה נושא ההורות, הקשיים שלה והצדדים הפחות קשים.

פעם חשבתי שבטוח ארצה שלושה ילדים ואם אוכל אביא גם ילד רביעי. היום אני יודעת שאני רוצה שני ילדים, אולי שלושה. בזמן האחרון הרבה נשים קרובות לי בהריון או שכבר ילדו ואני מוקפת לידות והורות, חושבת על עצמי בסיטואציה הזו, על הויתורים שזה ידרוש ממני. כי אני אישה. כי אם הייתי נולדת גבר ההורות לא הייתה פוגעת בקידומי המקצועי, העבודה בבית הייתה בהיקף חצי משרה, אולי. קשה לי עם הויתורים שההורות דורשת, אני חייבת להודות. אני רוצה ילדים, זה בטוח, אבל המחשבה על כך שאהיה פחות עצמאית במשך הרבה שנים, שהקריירה שלי, שגם היא חשובה לי עלולה להיפגע, שאלך לעבוד בשכר שמספיק בדיוק כדי לשלם למטפלת - כל המחשבות האלה לא עושות לי הכי טוב וקשה לי עם המחשבה שהורות היא סוג של פשרה.

אני לא סאבית,
לא כלבה,
בטח שלא שפחה,
אולי נשלטת
ובעיקר לא מוצאת צורך להגדיר את עצמי.

אני פשוט אני.

"שלום...אה...עם מי אני מדברת?"
"עם mind" <מי מתקשרת אלי ולא יודעת את מי היא רוצה?!>
"מדברת x מעיריית y. היית אצלנו אתמול בראיון. רציתי לומר לך שהתקבלת."
"באמת? אני מאוד שמחה לשמוע!" <וגם אשמח אם אצליח לנשום בצורה סדירה>
"אנחנו מתחילים להריץ את הניירות שלך. את זמינה מיידית, נכון?"
"כן"
"אז אנחנו מתחילים להריץ את הניירות שלך וניהיה איתך בקשר לגבי תאריך מדויק של תחילת עבודה. זה יהיה בקרוב".
"ok, יופי"
"ביי"
"להתראות" <חיוך ענק מרוח לי על הפנים ובמקביל אני מנסה לנשום>



עבודה קהילתית.

משנה ב' של הלימודים ידעתי שאני רוצה להיות עובדת קהילתית, שאני לא הרבה פחות מתחברת לעבודה פרטנית וחושבת שעבודה עם קהילות כדי לעזור להם למצוא מענים לצרכים שלהם היא ה-דבר.

העבודה הקודמת שלי הייתה פשרה, בעיקר עקב צורך כלכלי. ידעתי מראש שהיא תהיה זמנית ולא אהבתי חלקים נכבדים ממנה. כבר שבועיים אני לא שם ואני הכי מאושרת בעולם וממש פורחת. ידעתי שהעבודות הבאות לא יהיו פשרה אלא הן יהיו בדיוק-מה-שאני-רוצה.
רציתי שני חצאי משרות ויש לי.
רציתי להמשיך לעבוד עם קשישים ואני עושה זאת.
רציתי עבודה קהילתית ואחרי ארבעה ראיונות לתפקידים של עובדת קהילתית הצלחתי!
ז"א - אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאה! הצלחתי!!! אני אוטוטו עובדת קהילתית!
מאתמול אני מסתובבת עם חיוך עוד יותר ענק ממקודם ומספרת לכל האנשים היקרים לליבי על השינוי הקרוב והמיוחל.

תמיד האמנתי שאם אני רוצה משהו מספיק אני אשיג אותו. עוד דבר שאני מאוד מאמינה בו הוא שכל דבר קורה בזמן הנכון ואם לא קרה קודם כנראה שיש סיבה טובה וקודם זה לא התאים. זה באמת בא עכשיו בזמן הנכון. אפילו שזה אומר שכנראה שיהיה לי פחות חופש ממה שחשבתי ואפילו שהעובדת שאעבוד איתה יוצאת לחופשת לידה עוד כמה חודשים ואני אהיה אחראית על פרוייקט שחדש לי, יחסית. הכל יהיה בסדר.
כי אני רוצה את זה.
כי אני אצליח להתמודד עם הכל, כמו תמיד.
כי ככה זה צריך להיות.

איזה אושר גדול וגאווה ענקית! שלוש וחצי שנים חיכיתי לרגע הזה והוא סופסוף קרה.
נראה שזוהי תחילתה של עבודה נפלאה :)

הייתי היום בביקור בית אצל זוג קשישים שגרים בבאוהאוס מקסים בתל אביב.
כבר כשנכנסתי לבניין התרשמתי מכמה שהוא יפה ומשומר וכשראיתי את הדירה שלהם בכלל התאהבתי. כשאמרתי לדיירת אחרת בבניין, אחותה של הקשישה, שהוא פשוט מקסים בעיני היא הזמינה אותי לראות את הדירה שלי (שגם היא מדהימה) וסיפרה לי את ההסיטוריה של הבניין שניבנה ב-1933 כווילה ורק אחר כך בנו עליו את שאר הקומות. הם מראשוני תל אביב והיתה חוויה לשמוע את כל הסיפורים שלה על ההיסטוריה. בין היתר היא סיפרה שבקומת הקרקע יש דירת חמישה חדרים ריקה, שהם לא טורחים בינתיים להשכיר. עמדתי שם, מדברת איתה וחושבת לי - אני! אני אני אני אני אני! אני רוצה לגור במקום הזה. רחוב הולנדי שקט ומקסים במרכז תל אביב בבניין כל כך יפה ונעים. הלוואי עלי בית כזה.

אני נאלצת לדחות את הויפאסאנה לנובמבר - דצמבר בגלל שזה לא מסתדר עם העבודה החדשה.
:(

לפני חודש בערך גיליתי אותה. את פיפה.

יום שישי אחר הצהריים. אני מנסה לישון אבל החתולים שלי מחליטים שלשחק בכל הבית כולל על המיטה של אמא זה רעיון מעולה. מבחוץ נשמעות ייללות של גור חתולים קטן. מכיוון שאני שומעת אותו מיילל כבר יומיים ואני גם ככה לא מצליחה לישון אני הולכת לבדוק את מצבו של הייצור המיילל.

תוך כדי שאני יושבת ליד המחבוא שלו, כמה מטרים מהבית שלי, מחזיקה ביד שימורי חתולים ומחכה שהוא יצא גיליתי אותה. את פיפה. הוא יצא קצת החוצה, הוציא ראש קטן והתחיל ליילל. ואז היא הוציאה ראש קצת יותר גדול וייללה אליו חזרה. הראש הגדול הזה הציץ מהגג של הבית שלי! ולידו היו עוד שלושה ראשים קטנים ומייללים, כל אחד יותר חמוד מהשני. תכירו, משפחת גג.

הסתבר לי שאני לא גרה בבית הזה עם שני חתולים אלא עם שבעה! אחת צעירה יחסית, שרק אלוהים יודעת בת כמה היא באמת ולהערכתי היא בת שנה עד שלוש שנים, ארבעה בני חודש וחצי - חודשיים והשניים שלי. משפחה מרובת חתולים.

פיפה היא חתולת רחוב צעירה ומקסימה, היא דברנית, חכמה, אמא מעולה. היא שורדת. והיא רזה. היא נורא רזה! ואני מאוהבת בה קשות. ברגע שראיתי אותה היה ברור לי שהיא הולכת להתארח על הגג / בחצר שלי עוד חודש לפחות ושזו תחילתה של ידידות מופלאה.

אז אני מאכילה אותה ואת הגורים שלה והיא לאט לאט מתקרבת אלי. שבוע שעבר חזרתי הביתה בחצות אחרי יום עבודה מתיש וגיליתי את פיפה הולכת ברחוב והולכת ליידי עד הבית, מלווה אותי. זה היה פשוט מקסים. היא שרה לי שירים כל בוקר כשאני יוצאת לתת לה אוכל וכל ערב כשאני חוזרת הביתה. היא מדברת אלי ומביטה בי במבט היפה שלה.

בינתיים הגורים שלה ירדו מהגג והם מסתובבים בגינה ומסתבר שאחד הדברים הכי מרגיעים בחיים הוא לצפות בגורים בזמן שהם אוכלים ומשחקים. כל כך כייף לראות אותם משחקים אחד בזנב של השני, רצים בגינה שלי, משחקים מסירות עם פקק של מים מינרלים שמצאו על המדרכה ובעיקר כייף לראות אותם גדלים ומשמינים ולדעת שיש לי חלק בזה. אני מוצאת את עצמי עומדת ובוהה בהם במשך רבע שעה לפחות כל יום. בוהה ובוהה והחיוך מתרחב. ההנאות הקטנות של החיים.

ודרך אגב, אם מישהו רוצה לאמץ גור הם מאוד ישמחו לבית חם ואוהב!

וגם אז אמשיך ואשאל,
אסובב מכל הכיוונים כמו שאני יודעת,
אנתח את זה ל-מ-ו-ו-ת.
כי זה הרבה יותר קל מלעשות משהו בנידון.
כן, אני רק צריכה קצת אומץ.
וגם את היכולת לאסוף את הרסיסים של עצמי
אם זה לא ילך כמו שאני רוצה.
ואני יודעת שזה יכול גם ללכת כמו שאני רוצה
אבל אם אני לא בטוחה במאה אחוז אני עסוקה יותר באופציה שלא.
זה רע, נכון, אבל זו אני.
חוסר הידיעה, עם כל הבלבול ואי הוודאות
היא עדין קרקע בטוחה ומוגנת.
ואני, אני אוהבת לעמוד יציב על שתי הרגליים
וקשה לי עם שינויים.
וכמה שאני רוצה את השינוי הזה אני כל כך מפחדת!!!
אפשר לקפוץ קצת קדימה לאחרי שאשאל אותו ואדע מה קורה ולפי זה להחליט מה לעשות?

אוף!

קראתי עכשיו באחד הפורומים שאני קוראת באופן קבוע פוסט על זוגיות ונילית שמשלבת בדס"מ והקשיים הכרוכים בה.

דיברו שם על הצורך בדיסטאנס בין השולט לנשלטת שלו. מצאתי את עצמי קוראת ולא מבינה את הכוונה. אנחנו כבר לא בצבא אז מה פתאום דיסטאנס?! נראה לי מוזר ואפילו קצת טיפשי שצריך דיסטאנס כדי לבנות יחסי שליטה.

יחסי השליטה שאני רוצה לעצמי הם יחסי שליטה בתוך מערכת יחסים זוגית. אני רוצה שבן הזוג שלי, האדם הכי קרוב אלי, יהיה גם זה ששולט בי, שמוביל את הקשר בכל מה שקשור לבדס"מ. כשאני חושבת על בדס"מ אני חושבת על אינטימיות עמוקה מאוד בין בני זוג. כל זה ממש לא מסתדר לי עם דיסטאנס.

למה חייבים דיסטאנס כדי לגרום לי לרצות להתמסר לו ולציית לו?
הרי אם הוא אדם דומיננטי מטבעו (ובמיוחד אם יש לי רגשות עזים כלפיו) אני ארצה לתת לו לעשות בי כרצונו והוא לא יצטרך שום דיסטאנס, לא כדי לגרום לי להתמסר ולא כדי שאמשיך בכך.

מצד שני, אולי יש צדדים שאני לא רואה. אשמח לתגובות, הארות והערות.

"אני הולכת לעשות ויפאסאנה"
"את הולכת לעשות מה?"
"אני הולכת לעשות וי פא סא נה"

"אני הולכת לעשות ויפאסאנה"
"זו לא הסדנה הזו ששותקים בה?"
"כן"

"אני הולכת לעשות ויפאסאנה"
"למה?!"

באמת למה?
על פניו למה שבחורה כלשהי תרצה לעשות לעצמה את זה.
למה שמישהי תלך לעשרה ימים במדבר?
למה שמישהי תעשה משהו שהוא בניגוד לכל ההווייה הטבעית שלה?

אסור לדבר, אסור ליצור קשר עם אחרים - גם לא תקשורת בלתי מילולית, הולכים לישון מוקדם, קמים מוקדם, 2 ארוחות בסיסיות ביום, הרבה סשנים של מדיטציה, הרבה התבוננות פנימה, סוג של התנזרות - לא רק מסקס, אלכוהול, סיגריות, סלולרי, תקשורת, אלא גם ובעיקר מכל המניירות הקטנות שמרכיבות את חיי היום יום שלי.

זה מפחיד!
כל הסיפור אצלנו במשפחה התחיל מבדיחה. לפני שנתיים ישבנו אבא, אמא ואני לארוחת צהריים בתאריך שהיה קצת לפני יום ההולדת של אמא שלי ודיסקסנו מה נקנה לה מתנה. אמא שלי אוהבת לדבר ולהעביר ביקורת על כל העולם ואמרתי לאבא שלי בצחוק שאולי נשלח אותה לויפאסאנה. בסוף הארוחה היא הלכה לאינטרנט וביררה מה זה אומר ונרשמה לסדנה. מאז היא הייתה כבר בשתי סדנאות. בפעם הראשונה שהיא הלכה זה נראה לי הדבר הכי מפחיד בעולם. לשתוק 10 ימים??? אני??? אין מצב!

לפני כמה שבתות הייתי באירוע משפחתי ואמא שלי ואישה אחרת דיברו על ויפאסאנה. פתאום מצאתי את עצמי חושבת שמכיוון שאני מסיימת עבודה ויש לי קצת זמן פנוי אני ארשם לסדנא.
הפתיע אותי שבכלל עברה לי המחשבה הזו בראש.
חזרתי הביתה ונרשמתי. בתחילת יולי אני הולכת לשתוק 10 ימים.

אני חושבת שהפחדים שיש לי הם ממה שיעלה כתוצאה מההתבוננות פנימה. תמיד אני מדמיינת מין בור שחור, תהום ענקית, למרות שאני יודעת שזה לא בהכרח מה שיקרה. האמת, אני יודעת שרוב הסיכויים שזה לא מה שיקרה.
קשה לי לשחרר הגנות וברור לי שאני אצטרך לשחרר לא מעט מהן כדי להתבונן. מדי פעם עוברות לי בראש מחשבות של - מה? ללכת עכשיו ל-10 ימים בחום הזה שבמדבר?! ו - התאריך הזה לא מתאים. אני בדיוק אהיה בתחילת עבודות ואצטרך מיד לקחת חופש. זה לא נראה טוב. אני משתדלת לתת להן נבוט בראש ולהעיף אותן. הרי אני לא מפחדת מהחום שבמדבר אלא מהאש הצורבת שאולי יש לי בפנים. אבל אני הולכת לעשות את זה ולהתמודד עם זה. אני מקווה שהכל יהיה בסדר ושאצליח להחזיק מעמד. מישהי שסיפרתי לה שאני הולכת לסדנא אמרה שהיא לא הולכת בגלל שהיא מפחדת שלא תצליח לעמוד בזה, תישבר ותעזוב באמצע ואח"כ תחושת הכישלון תהיה לה קשה מידי. אני מקווה לא לעזוב באמצע ואני יודעת שגם אם כן - תחושת הכישלון לא תהיה קשה מידי. בעצם, אני חושבת שעמוק בפנים אני מאמינה שאצליח לעמוד בכל עשרת הימים.


אלוהים!!! אני הולכת לשתוק 10 ימים!!!

פתאום הכל חופשי.
פתאום מלא אוויר.
הכל כל כך זורם.
אושר גדול.
ענק!
ובא לי לרקוד! 😄
ואני בכלל טיפוס שלא רוקדת...

התחלה חדשה באוויר!
לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לצעוד.
בטוח יהיה טוב.
:)