מגרש משחקים

אנשים מאמינים מברכים בבוקר את ברכות השחר - סדרה של 15 ברכות קצרות, על מעשיו הטובים של הבורא. שתיים מברכות השחר הן "שלא עשני אישה (לגברים) / "שעשני כרצונו" ו - "שלא עשני עבד/שפחה".

* בפוסט הבא אציג את דעתי על ההקשר הבדס"מי שלי על שתי הברכות הללו בלי שום קשר למשמעותן הדתית.

בעיני, שעשני כרצונו מדגים את היכולת להיות בכניעה מוחלטת, לוותר על כל הרצונות והמאוויים שלי ולוותר על שליטה שלי במצב. כל הנ"ל מתבטלים ורק רצונו של אדוני קיים ואני עושה כרצונו מתוך אמונה וביטחון בו, בכך שהוא יודע מה טוב בי ולא יפגע בי, ירע לי או יגרום לי לנזק מכל סוג שהוא. אני חושבת שאם הולכים עם זה עד הסוף זה סוג של כניעה טוטאלית.

ב"שלא עשני שפחה" נתקלתי בפעם הראשונה כשקראתי את הספר "שעשני כרצונו". מיד אני והראש הבדס"מי שלי הרמנו גבה! מה פתאום שלא עשני שפחה??? אז את החלק הזה של הברכה אני משנה בברכה האישית שלי. עבורי - "שעשני שפחה", שגיליתי את העולם הזה, את הצד הטוב של השליטה, את היכולת לוותר על שליטה ולהיכנע ואת כל התובנות שיש לי מכך.


קצת על ברכות השחר:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%A8

http://shofar.net/site/ARDetile.asp?id=5726

ביום העצמאות אירחתי חברה לארוחת צהריים. בזמן שהיא גלשה באינטרנט אני עמלתי על הכנת הארוחה. כשעברתי דירה אספתי כלי מטבח מאמא, סבתא ועוד כמה נשים. את רוב הכלים קיבלתי וחלק קטן קניתי. כל הכלים שקיבלתי ישנים ונהדרים ואני מאוד אוהבת את מראה האולד פאשן שלהם.

אחד הכלים האהובים עלי הוא קרש חיתוך ישן עשוי עץ שקיבלתי מסבתא. הוא גדול, עבה, רחב ויש לו ידית אחיזה נוחה מאוד. כשהוצאתי אותו הראיתי אותה בגאווה רבה לחברה שלי. אני נשבעת שהדבר היחיד שרציתי לעשות הוא להראות לה איזה קרש חיתוך מקסים יש לי וכמה הוא יפה ואהוב. הכוונות שלי היו תמימות לחלוטין. שלה, מסתבר, לא כל כך.

היא הסתכלה עליו, חייכה ואמרה לי - את יודעת למה הוא טוב? 😉
מסתבר שיש לו עוד שימושים חוץ ממצע לחיתוך ירקות וכד'. הוא יכול להיות אחלה מחבט
(paddle). יש לו ידית אחיזה מאוד נוחה והמגע שלו יוצר אפקט של כאב עמום (thud).

ואני, שלא חשבתי על השימוש הזה עד היום, לא סתם אני אוהבת מחבטים 😄
נראה לי שאני אנסה אותו בקרוב.

להקליק וללחוץ על הרקע השחור במגוון מקומות.
http://www.procreo.jp/labo/flower_garden.swf

צבי יחזקאלי.


הוא כל כך שווה שעוד מעט אפשר לשחות פה.

12 וחצי בלילה.
הולכת ברחוב בשכונה שלי, חוזרת מפגישה עם חברות.
הרחוב שקט. דממה.
חוץ ממני הולך בו עוד גבר.
הוא הולך כמה מטרים מאחורי.
אני יודעת את הסטטיסטיקה.
אני יודעת שרובן המוחלט של התקיפות המיניות מתבצעות על ידי מישהו מוכר ולא על ידי
גבר זר ברחוב.
ועדין, אני מסתכלת לצדדים,
מבחינה בכל צעד שלו,
במהירות צעדיו,
בכל רעש קטן ברחוב.
עד שהוא לא מתרחק כל תשומת ליבי מרוכזת בסכנה שאולי אורבת לי.
אני רוצה ללכת משם כמה שיותר מהר.
להגיע כבר הביתה.
כולי עסוקה בתנועות שלו ושלי.

עכשיו כשאני כותבת אני מנסה להבין אם אני מרגישה כך גם כשאני לבד ברחוב באמצע היום, בשעות האור. אין לי תשובה כי אני חושבת שאף פעם לא שמתי לב לכך. אולי זה אומר שהתשובה היא לא כי אם הייתי מרגישה כך באמצע היום הייתי שמה לב? לא יודעת.
נקודה למחשבה.

~

שעת צהריים.
"תעצרי איפה שאת ותחכי לי".
המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא - מה פתאום לעצור עכשיו?
מרגישה כמו מפגרת כשאני עומדת סתם כך ולא עושה כלום,
אבל מחליטה להיות ממושמעת.
עוצרת.
מחכה.
השוק מלא באנשים וכולם הולכים סביבי או עסוקים בפעילות כלשהי.
נראה לי שכולם פעילים חוץ ממני.
כל פעם מישהו אחר עובר לידי ומתחכך בי או כמעט נתקע בי
אז אני זזה צעד לפה, צעד לשם.
מרגישה כמו בקטעים האלה בסרטים שמראים את כל התנועה זזה מהר.
כל התנועה זזה מהר ואני נקודה קטנה באמצע, אי תנועה קטן שלא זז.
לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שכולם פעילים סביבי, כולם זזים ורק אני לא.
זה משגע אותי.
פשוט לא יוצא לי מהמודעות, לא משנה מה אני מנסה לעשות.

~

"תראי איך אף אחד לא מתחכך בנו פתאום. יש פה פחות אנשים".
אנחנו עומדים באמצע צומת הכניסה לשוק.
שוב כולם זזים ורק אנחנו לא.
עוד אי תנועה בים של אנשים פעילים.
הפעם כולי מרוכזת בשיחה שלנו
ולא ממש שמה לב לכך שכל העולם פעיל סביבי.
עכשיו זה לא מפריע לי.
אחרי כמה דקות אני שמה לב לכך.
כנראה שבפעם העשירית בערך שמישהו התחכך בי שמתי לב לכך.
אני תוהה האם אני מרגישה כמו מקודם, כשחיכיתי,
ומבינה שכנראה שלא,
אבל המודעות עושה את שלה ובשלב מסוים זה כן מתחיל להפריע,
עדין לא ברמות של מקודם.
מפריע לי שזה מפריע לי.

אני הכי חופשיה כשידיי נתונות בתוך אזיקים.
תאזוק אותי כשידיי צמודות לגב, לחזה, לאן שאתה רוצה.
מצידי שיכאיבו לי האזיקים.
אני לא מבקשת נוחות. אני מבקשת חופש, שחרור.

ברגע שהם עלי אני הכי חופשייה בעולם.
כאילו שברגע שנאזקתי איזשהו קסם מתחיל,
אני מתחילה לרחף לי,
להרגיש איך אני יותר ויותר קלה,
כמו צעיף דק שמתעופף לו ברוח,
תחושה חמה עוטפת את כל הגוף,
והחיוך מיד מתפשט על הפנים.

אז תעשה טובה -
עזוב את כל השאר, העיקר שתאזוק אותי.

אז מה אם הייתי בחופש שבוע ויום?
אז מה?
אז מה אם יש בשבוע הזה רק 3 ימי עבודה (בעצם 4 כי אני עובדת שישי
השבוע אבל אני בהכחשה)?
זה אומר שחייבים לדחוס שבוע שלם ל-3 ימים?
הכל לחוץ ומגעיל ויש המון מה לעשות.
אני עושה המון ומרגישה כאילו בעצם לא הספקתי כלום.
כל היום מסתובבת בפנים עם תחושה של פינגווין מסכן ועושה לעצמי
אררררררררררררררררררררררררררררררררררררררג!!! בלב.

ב18-19.4.07 כנסיית השכל מופיעים בבארבי בת"א בשתי הופעות שונות
(או הופעה אחת בשני חלקים) של תקליט האוסף הכפול שלהם שבו עובדו כל השירים מחדש, יחד עם רביעיית כלי מיתר, עם יותר משלושים נגנים שהצטרפו לפרויקט וגם אהוד בנאי שמנגן גיטרה בכמה שירים.

בקיצור - אני חייבת להיות שם! :)

היום בערב, אני יושבת עם עוד כמה אנשים בבית קפה ובמהלך השיחה אומרת:
"אני לא מתעללת באנשים, אני פשוט אוהבת שמתעללים בי".

חבורה של אנשים בדיוק עוברת שם ומישהי מסתכלת אחורה בתדהמה.

אני מתה על הקטעים הללו.

שמישהו יתן לי כבר פרח ואעשה
אוהב,
לא אוהב,
אוהב,
לא אוהב...