מגרש משחקים

עייפתי משיחות עם גברים שחושבים שבדס"מ זה רק סקס ולא מבינים שבדס"מ יכול לצאת גם מגבולות המיטה. אני נתקלת יותר ויותר בגברים כאלה ואין לי שפה משותפת איתם. אני צריכה שתהיה אדם דומיננטי אבל לא רק.

נמאס לי שאומרים לי תסבירי כי אני כבר עייפה מלהסביר את עצמי ואני גם ככה יודעת למי אין טעם להסביר. לפעמים אני מנסה להסביר ולמרות שאני שונאת שאומרים לי - תני דוגמאות כי זה לא עניין של דוגמא אלא של צורת מחשבה שאו שיש או שאין, אני מנסה ונותנת דוגמא וברוב הפעמים עדין לא מבינים אותי.


אין לי ממש תסריט מדויק או פנטזיה מסוימת. יש לי תחושה מאוד ברורה של מה שאני מחפשת והבדס"מ שלי לא חייב להיות במיטה או להיות קשור אך ורק לסקס. הוא יכול להשתלב בחיי היום - יום, לא 24/7 אבל כן בצורה עדינה פה ושם. אני לא יודעת להגדיר כמויות, תדירות, איפה זה פה ואיפה זה שם, מה בדיוק ואיך אבל אני יודעת שמה שהכי חשוב לי זה הרצון להתמסר, הרצון להרגיש שאני שלו, שידע לקחת מה שמגיע לו גם סתם כך (הייתי כותבת - לא באמצע סשן אבל יש לי בעיה עם ההגדרה הזו כי נראה לי שבמערכת יחסים כמו שאני רוצה הבדס"מ לא מתקיים רק בצורת סשנים אלא בצורה יותר גמישה). אני צריכה קודם כל את כל הדברים האלה והמיטה הרבה פחות חשובה לי.

לפעמים אני תוהה אם באמת אמצא פה את מה שאני מחפשת. זה מאוד מתסכל.

והפעם לא משנה אם את/ה דום/עבד/מתחלפ/ת/שפחה/מלכה כל עוד יש לך מימונה!
נא ליצור קשר דחוף במסרים!

בברכה,
מיינד, אשכנזיה שלא חגגה מימונה אף פעם ומתה לטעום מחר מופלטה.

:)

אני: רוצה ללכת לסנטר יותר מאוחר? אני צריכה הום-סנטר.
היא: כן, אפשר. אין בעיה, בשמחה.
אני: נראה לך שבשמונה יהיה פתוח שם?
היא: אולי 9, לא יודעת.
אני: אז אני אתכנן להגיע לשם בסביבות שמונה וחצי, טוב?
היא: טוב.
היא: תרימי לי טלפון כשאת על 4.
היא: ואני אצא.
אני: כשאני על 4? 😉
היא: קו 4. נו...
אני: כן, כן...בסדר :)

האשמה עצמית זה דבר נפלא. היכולת לקחת אחריות על דברים היא טובה אבל מסתבר שלא צריך להסחף איתה יותר מדי. קצת קשה בשביל סאבית מזוכיסטית שכמוני שאוהבת לשאת בעצמה בכל הנטל, לקחת את כל האחריות, לחפור עמוק עמוק בפנים ולראות מה היא עשתה לא בסדר.

זה בא מהבית. ככה זה כשאת גדלה בבית פולני-יקי שבו החלק היקי מלמד אותך איך ב-ד-י-ו-ק צריך להתנהג ואיך לא, מה בסדר ומה לא, מה מותר ומה אסור. החלק הזה גם יודע לשמש טוב מאוד כמצפון ובמיוחד אמא שלי שהיא הסופר-אגו המשפחתי וכל פעם שאחד משלושת ילדיה עושה משהו שלא מוצא חן בעיניה היא קודם כל מטיפה לו/ה מוסר ומסבירה לו מה-בדיוק-הוא-עשה-לא-בסדר ואח"כ מתייחסת לשאר הנסיבות / עובדות / כל מה שבסביבה.
טוב, נו, כמעט כל פעם.
אח"כ בא החלק הפולני שמנסה להחליק את המאורע אבל כל מה יוצא לו הוא משהו בסגנון "לא נורא, יהיה בסדר. אני כבר אנוח בקבר".

אני מאשימה אותה באופן חלקי. אני יודעת שגם היא גודלה ככה. אני שמה לב לניסיונות שלה לא להיות כזו וכועסת עליה על כך שהרבה פעמים זה כן מתפלק לה בדיוק ברגעים הלא נכונים. אני שמה לב שגם אני גידלתי את עצמי ככה וטיפחתי לעצמי מצפון פנימי שעובד טוב מאוד ויודע להטיף לעצמו מוסר בצורה מדהימה. ממש להצליף בעצמי כמו שצריך ואח"כ לשלוח את עצמי לעמוד בפינה ולחשוב מה לא עשיתי בסדר.

בזמן האחרון אני מנסה לפרק את המנגנון הזה, להקטין אותו, לרכך אותו ומסתבר שזו עבודה קשה נורא. קשה להוריד מעצמי אחריות ולתת אחריות לאחרים מפני שאז צריך ללמוד להיות תלויה בחסדי אחרים או הסביבה או הנסיבות. זה יכול לייצר חוסר אונים ויכול לייצר יכולת ללמוד להפוך מפינוקיו לילד אמיתי. בינתיים אני בחוסר אונים, מנסה ללמוד להפוך לילדה אמיתית.

לפני שבועיים ישבתי עם אחד ממטפליי. החלטנו שהטיפול עומד להגיע לסופו והמטפל שלי אמר שאלמלא היה אביב היינו מסיימים אבל לאור ניסיון העבר הוא יותר לעולם לא מסיים טיפולים באביב!

הוא לא יודע מה בדיוק יש בתקופה הזו. אולי זה שינויי מזג האוויר, אולי זו הפריחה, אין לו מושג ברור אבל ברור לו שיש משהו בתקופה הזו.

עבורי אביב הוא התחלה. האביב הוא ראש השנה האישי שלי. הוא ראש השנה שאני הכי מתחברת אליו מפני שהוא לא תאריך ש"צריך" להתחבר אליו מפני שמישהו החליט שהשנה מתחילה בתשרי או בינואר או מכיוון שככה כתוב ביומן אלא משום שזו התחושה האישית שלי. תמיד הצחיק אותי שכששואלים איזה עונה אני מעדיפה הבחירה הניתנת היא בין חורף לקיץ. לאן נעלמו עוד שתי עונות? העונה האהובה עלי ביותר היא האביב. אני אוהבת אותה כי נולדתי בה - ילידת אמצע אפריל, בגלל הפריחה המדהימה והריח המשכר שלה ובגלל מזג האויר המקסים - שמש חמימה שלא שורפת את העור, עדין אין לחות מטורפת כמו בקיץ תל אביבי ממוצע ואפשר ללכת עם חולצה ארוכה דקה או טי-שירט ולהרגיש בריזה נעימה.

את חשבון הנפש שלי אני עושה באפריל. אף פעם לא התחברתי לחשבון נפש ביום כיפור. אני גם לא צמה ביום הזה ואת חשבון הנפש שלי ראוי שאערוך מתי שאני מרגישה שצריך. אולי זה בגלל ניקיון פסח שמביא איתו רצון לערוך גם ניקיון פנימי, בגלל תחושת ההתחלה, בגלל יום ההולדת. בשנתיים וקצת האחרונות גם בגלל שדודה שלי נפטרה מסרטן בערב חג שני לפני שנתיים ובשלושת החודשים לפני שנפטרה הייתי עסוקה בהתמודדות שלי עם המשולש חיים-מוות-סרטן, עם גדיעתם של חיים צעירים (52 כמעט) באיבם, עם איש שעומד להתאלמן ועם שלוש ילדות (שלמרות שהגדולה בהן הייתה בת 23 הן ילדות!) שעוד מעט יהיו בלי אמא, עם שעות ארוכות בהוספיס בתל השומר, עם שינויי הגוף והנפש שהמחלה הזו מביאה איתה ועם היכולת לפתח הומור מיוחד עם הדודה הגוססת שלי - הומור שהיו שאמרו שהוא נורא אבל בעיקר שתינו (ועוד כמה אחרים) ראינו בו ברכה.

מאז שהיא נפטרה החג הזה הוא אחר. קצת יותר שונה, קצת פחות שמח, קצת יותר מהורהר. וגם ככה זו תקופה מהורהרת של חשבון נפש. משיחות עם אנשים אני יודעת שיש עוד שמרגישים כמוני ושזו תקופת חשבון הנפש שלהם. אולי זו הסיבה שלא כדאי לסיים טיפולים באביב. לא מזג האויר או חילופי העונות אלא החילופים שבפנים.

עונות השנה ועונות החיים.

כבר אביב,
אוטוטו יומולדת,
ויש שסק בשוק! :)

יום חמישי בצהריים, אני בביקורי בית. הגעתי לביקור אצל אחת הקשישות שאני מאוד אוהבת.
מאלה שתמיד בתחילת הביקור אנחנו מתחבקות ומתנשקות מכל הלב ושתמיד בשלב מסוים של השיחה אחרי שאני מסיימת לשאול עליהן היא מתחילה לשאול עלי. כמעט כל הקשישים שלי שואלים בכל ביקור - "נו, מה קורה? יש חדש?" והכוונה, כמובן, נו, יש לך מישהו? נו, את מתחתנת כבר בקרוב? הם כבר רוצים לראות אותי "מסודרת בחיים" ויש כאלה שאפילו מנסים לשדך לי.
יש את אלה שאני מרגישה ששואלים את השאלות מהמקום הכי כנה ואמיתי, כי באמת אכפת להם, ממקום טוב. והיא אחת כזו. אז ישבנו והיא התחילה עם ה"נו, מה קורה?" ואני עניתי את התשובה הרגילה של "אין חדש" ו"יש זמן, לא? :)"

היא מאלה שאני מדברת איתן כמו עם סבתא שלי והפעם בחרה לתת לי עצה. היא אמרה לי - אל תחכי למישהו שתהיי מאוהבת בו. אפשר להתחתן גם עם מישהו שפשוט מוצא חן בעיניך, שאת יודעת שהוא אדם טוב ותיהיו חברים טובים. האהבה משתנה עם הזמן במיוחד אחרי שיש ילדים ואת צריכה מישהו שתדעי שיעזור לך, שתוכלי לסמוך עליו, שיהיה אבא טוב, שיביא פרנסה הביתה. לא חייבים להתחתן מאהבה.

ואני ישבתי שם והקשבתי לה והייתי חצויה. חלק מהדברים שהיא אומרת באמת נכונים - ילדים משנים את מערכת היחסים וחשוב לי שבן זוגי יהיה חבר טוב שלי, שאוכל לסמוך עליו, שיהיה אבא טוב, "שיעזור לי" - כדבריה. היא מהדור הישן וברור לה שתפקידה לגדל את הילדים ולדאוג לבית ותפקיד הבעל לעזור לה. אני מאלה שחושבות ששני התפקידים האלה הם של שנינו ואז הוא לא עוזר לי אלא פשוט נושא בחלק מהנטל. גם מישהו שיביא פרנסה הביתה זה חשוב. ברור לי שגם אני אביא פרנסה הביתה אבל מעצם היותי אישה ולפי השכר הממוצע במקצוע שלי והשכר הממוצע לנשים במשק ברור לי שהמשכורת שלו תעזור קצת יותר.

כל הזמן התעורר בי השד הקטן שצעק - "מה אל תחכי למישהו שתהיי מאוהבת בו? מה לא חייבים להתחתן מאהבה?" ברור לי שלא אתחתן עם מישהו שרק אהיה מאוהבת בו. התאהבות מחזיקה זמן קצר ואני צריכה אהבה. מצד שני, אני רואה נשים שעברו את ה-30 ורצו להתחתן כבר מזמן ומבינות שאולי הגיע הזמן להתפשר, כמו שהיא אומרת.

אני שומעת מחברות נשואות על איך שאהבה היא אחרת, הסקס הוא אחר. אני יודעת כמה צריך להתאמץ ולהשקיע כדי שהזוגיות תמשיך לחיות וכדי להכניס קצת רומנטיקה וגיוון בסקס. אני רואה את ההורים שלי וזוגות אחרים וברור לי שהם לא היו כך בתחילת הדרך.

אז לא יודעת. מצד אחד, אני כל הזמן אומרת לעצמי ולאחרים שיש לי זמן ואני באמת מאמינה במה שאני אומרת. השעון הביולוגי שלי יכול לחכות קצת ואני בטוח אספיק הכל. מצד שני, יש משהו בדבריה, כנראה. עוד שיחה שהשאירה אותי מהורהרת משהו.

מדהים איך שיחה אחת ממישהי שלא דיברתי איתה כבר 4 חודשים יכולה להעלות כזה חיוך.
היחסים שלנו היו מקצועיים אבל תמיד היה בהם פן מאוד אישי.
הייתה שיחה מוזרה אבל כל כך שמחתי לדבר איתה.
מדהים איך ששיחה אחת יכולה לעורר עולם שלם :).

עלה לי בראש רעיון של טיול לכל מיני מקומות שקשורים לביזאר / בדס"מ.

אני יודעת שיש בלונדון את שוק המעצבים הביזארים - קאמדנטאון.

יש איזושהי עיירה באיטליה (ששכחתי לגמרי את שמה) שיש בה מוזיאון עם כל מיני ציוד ואביזרים של סאדו מתקופת ימי הביניים.

מי מכיר עוד מקומות בסגנון?

" אני בביזנס כבר למעלה מעשרים שנה. התחלתי לאונן כשהייתי בכיתה ה'. אהבתי את התחושה, אבל שנאתי את עצמי. על זה שאני עושה את זה. אפילו עוד לא ידעתי בדיוק מה זה מה שאני עושה, אבל ידעתי שזה איום ונורא ושאני חייבת להפסיק. חשבתי שאני היחידה, הרגשתי סוטה ומגעילה, ומאוד כעסתי על עצמי שלא הצלחתי להיגמל. השקעתי מאמצים רבים כדי לברר מה זה מה שאני עושה, מה זה אומר, ואם גם אחרות עושות את זה. אבל לא היה לי עם מי לדבר. לא העזתי לשאול. לא שמעתי את המילה נאמרת. לא היו דימויים של זה בשום מקום.

המקום היחידי (כמעט) שאפשר היה לגשש מעט באמצעותו היה המדור הפופולרי "על בנים ועל בנות" בשבועון מעריב לנוער. במדור הזה הוזמנו נערות ונערים לשאול את ד"ר אהרון בלוך שאלות שקשורות להתפתחות המינית שלהם. שלנו. שלי. באמצעות המדור אפשר היה להעלות באופן אנונימי נושאים שלא הרגשנו נוח לדבר עליהם בינינו, ולקבל עליהם מידע שלא היה מאוד נגיש בדרך אחרת. כולנו נשאנו אליו עיניים בתקווה לגלות שאנחנו "בסדר". שאלות על אוננות היו מאוד נפוצות במדור זה, וכבר בשנה בראשונה לקיומו היוו כשליש מסך השאלות שהתקבלו. המדור זכה להצלחה מסחררת שהובילה לפרסום שני ספרים שליקטו את השאלות הנבחרות והתשובות להן. בספר עוד על בנים ועל בנות, שייצא לאור ב-1987, התפרסם הקטע הבא (ההדגשות הן שלי, ולא הופיעו במקור):

שאלה: (בת 15 וחצי) כבר 4 שנים שאני מאוננת, בערך פעם ביום או לעיתים יותר רחוקות. האם זה דבר נורמאלי? מה הגורם לכך? האם הרבה בנות בגילי מאוננות? האם הדבר יכול לגרום נזקים פיזיים? האם זה ייפסק לאחר קיום יחסי מין?
תשובה: בגילך כ-12%-20% מכלל הבנות כבר התנסו באוננות לפחות פעם. שיעור זה עלול לעלות לכ-30%-40%, אפילו בשנות ה-30 לחייהן. אצל הבנים המצב שונה: העלייה התלולה מתרחשת בקרב גילאי 12-15 ומגיעה לשיא בגיל 20. יוצא דופן הוא מספר הפעמים הרב שהנך נזקקת לאוננות. אם לא תחול ירידה במשך הזמן, רצוי שהגורם לכך ייבדק על ידי פסיכולוגית או יועצת. יהיה צורך לבדוק אם את "מפחדת" מקרב ת בנים ולמה? ומדוע - מבחינה פסיכולוגית - את זקוקה לאוננות כל-כך הרבה פעמים? האם את מופנמת? תולעת ספרים? אינך משתתפת באירועים חברתיים עם בני גילך? האם את גדלה במשפחה שבה נושא המין הוא טאבו? כדאי גם לוודא אם אין לך בעיה פיזית כלשהי (תולעים או גירויים כלשהם, המזכירים לך את האפשרות לקבל הנאה מקומית על ידי אוננות). אם כך, יש כמובן לטפל במצב. כל עוד לא נוצרת בעיה היגיינית, מעצם הפעולה הרבה (ציפורניים מלוכלכות, ידיים לא נקיות), אין לחשוש מנזקים לאורך ימים...

....אני פשוט מתאבלת על העובדה שעל מסרים דומים לאלה (ובעיקר על היעדר של אחרים) אני וחברותיי נשענו כדי לדעת איך אנחנו אמורות להרגיש ביחס לעצמנו.

ואני הרגשתי רע. ולא דיברתי על זה. עם אף אחת. הבושה, האשמה והשתיקה נמשכו גם כשגדלתי והנחתי כבר (בלי לדעת מפורשות) שאחרות עושות את זה גם. וגם כשהייתי בזוגיות המשכתי לאונן ולשתוק. מי שמכירה אותי יודעת שקשה לסתום לי את הפה. אני אוהבת לדבר. ואני מדברת המון. על הכל. אבל זה? זה משהו שהיה ברור לי שלעולם לא ידעו. גם החברות הכי קרובות שלי, שאיתן חלקתי את רוב סודותיי."

מתוך - דברים שרציתי לגעת - מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים / גילי פליסקין (ההדגשות במקור).

הספר הזה יצא לאור השבוע לקראת יום האישה הבינלאומי.
רובנו מתקשות לדבר על הנושא למרות שאין כמעט אישה שלא מאוננת. חלקנו בכלל לא מצליחות להגות את המילה. אנחנו יכולות לדבר עם החברות שלנו ואנשים אחרים באופן חופשי על סקס אבל על האוננות שלנו? זה כבר הגבול! עליה כבר קשה לדבר באופן חופשי. היא שמורה בד"כ בסוד. כאילו שהיא לא חלק מגופנו, מנפשנו, מחיי הרגש שלנו, מהתשוקות שלנו.

אני חושבת שכשאנחנו כבר מרשות לעצמו לדבר עליה אנחנו בד"כ בוחרות לדבר עליה באיזשהו פורום סקס או אתר כלשהו שבו אנחנו מוגנות תוך כינוי כלשהו, אנונימיות לחלוטין (לרוב).

וזה חבל. ואני לגמרי לא מאשימה אותנו. אני חושבת שאנחנו חיות בתוך חברה שיש לה מסר חברתי ברור מאוד ושבעיניה דיבור על אוננות הוא טאבו.

אז הספר הזה בא לשנות כמה דברים. הוא בא לדבר על הנושא הכל-כך שמור הזה. הוא חלוצי בתחומו מכיוון שהוא הספר הראשון בעברית בנושא. באנגלית יש קצת ספרות אבל גם לא הרבה, שלא לדבר על כך שהחלקים ההיסטוריים של הספרות הזו לא ראו את האוננות כדבר חיובי אלא לגמרי להיפך...

בעיני, ספר מומלץ מאוד! ספר שהוא פשוט חוויה - מהרגע שהתחלתי לקרוא קשה לי להניח אותו. ספר חובה בעיני לכל אישה, גם אם היא לא מאוננת.