Archive לחייזרים מהעתיד

פורסם בשיחה מקומית מאת מיכל פלדון - 

מתעדכנים על מצבו רק באמצעות עורך דין המורשה לפגוש את לקוחותיו אחת לכמה חודשים. אשתו וילדיו של ד"ר אבו טעימה מחזיקים שלטים הקוראים לשחרורו, במהלך השיחה עם ד"ר מיכל פלדון

ב-15 בפברואר 2024, לאחר מצור בן כמה ימים על בית החולים נאסר בחאן יונס, הצבא פשט לבית החולים בטענה כי הוא מחפש חטופים חיים או גופות, בהתבסס על מידע שסיפקו החטופים המשוחררים מעסקת החטופים השנייה, בינואר 2024.

על פי תיאורים של הפשיטה באמצעי התקשורת, נהרסו במהלכה אוהלי עקורים, עקורים נעצרו וסולקו, הצבא הרס קירות וציוד בתוך בית החולים וחפר בקברי אחים כדי להוציא גופות ולבחון אותן. כמה אנשים נהרגו בפשיטה עצמה, ובית החולים דיווח בהמשך על מותם של מטופלים בגלל ניתוק החשמל במהלך הפשיטה.

צוות בית החולים התבקש להתפנות, ומי שלא התפנה מרצון הוצא אזוק ומכוסה עיניים, קיבל הוראה להתפשט ונעצר. לא הצלחתי למצוא כמה אנשים נעצרו באותה פשיטה. חלקם שוחררו תוך כמה ימים וסיפרו לעיתונות זרה על השפלה, עינויים ומכות במהלך מעצרם הקצר בשטח ישראל. לאחר הפשיטה בית החולים נסגר לחלוטין למשך כמה שבועות.

ברשימה שנמצאת בידי "רופאים לזכויות אדם ישראל" (רל"א), ואינה מפורסמת באופן רשמי מטעם מדינת ישראל, 19 רופאים פלסטינים עדיין עצורים במתקני מעצר ישראליים לאחר עסקת השחרור הגדולה עם הפסקת האש. שבעה מתוכם הם מהעצורים בפשיטה על בית החולים נאסר בפברואר 2024.

כמו במקרה של ד"ר חוסאם אבו ספיה שזכה לחשיפה רבה, גם הרופאים העצורים האלה מוחזקים ללא כתב אישום או הליך משפטי. בני המשפחות שלהם לא הצליחו לראותם במהלך שנה וחצי של מעצר, ומתעדכנים על מצבם רק באמצעות עורך דין המורשה לפגוש את לקוחותיו אחת לכמה חודשים. מידע מתקבל גם דרך עצירים ששוחררו.

• גם אחרי הפסקת האש, אין להפסיק את הסנקציות על ישראל

עם תחילת הפלישה המשפחה פונתה, אך ד"ר אבו טעימה התעקש להישאר ולטפל במטופלים שנותרו. לקח זמן עד שמשפחתו גילתה מה קרה לו. רק באוגוסט 2024 ורק לאחר שפנו לרל"א בבקשת עזרה, נתגלה כי הוא מוחזק בכלא קציעות. התקשורת הראשונה עם הרופא העצור באמצעות עורך דין היתה בנובמבר 2024, כמעט תשעה חודשים לאחר מעצרו.

ד"ר אבו טעימה מורשה להיפגש עם עורך דינו רק אחת לחצי שנה. הפגישה האחרונה התקיימה לפני שבוע. המשפחה יודעת שהוא ירד 25 ק"ג ממשקלו, שמרביצים לו על בסיס יומי, שהשומרים אומרים לו שוב ושוב כי לעולם לא ישתחרר. הם יודעים שהוא לא מקבל את התרופה הקבועה שלו להורדת לחץ דם, וכי לפעמים הוא לא מרגיש טוב.

ארווא אבו טעימה, אשתו של נהאד, ממשיכה לקבל משכורת כרופאה ומצליחה לפרנס את משפחתה הגדולה. ד"ר אל-פארא מציין כי הרופאים לא מקבלים משכורת באופן רציף מאז תחילת המלחמה, אלא סכום כלשהו, שאינו קבוע, אחת לחודשיים-שלושה. אבו טעימה וילדיה מתגוררים באוהל באזור ח'אן יונס – השיער של הילדים בהיר מאוד ועורם כהה, ואל-פארא מציין שככה נראים כולם כעת בשל החום והחשיפה לשמש באוהל. הילד הצעיר, יוסף, שחייך במהלך רוב השיחה חיוך כובש, סובל כעת ממכת חום ואבצס זיהומי ברגל, וכיון שהגיעו כבר לבית החולים – אל-פארא נתן לו עירוי של נוזלים ואנטיביוטיקה לווריד.

מאז הפסקת האש, אומר ד"ר אל-פארא, אכן נכנס יותר מזון לרצועת עזה, אבל מדובר בעיקר בקופסאות שימורים ובמזון תינוקות. הוא עדיין לא ראה בשר, חלב, ביצים או ירקות ופירות. אני שואלת גם לגבי מצב בית החולים, האם נכנסו ציוד או תרופות מאז הפסקת האש, והוא עונה שלא. למעשה, הוא אומר, בבית החולים נאסר לא חל כל שינוי מאז הפסקת האש, למעט עומס הולך וגדל של מטופלים שמגיעים גם מבתי החולים בצפון שנסגרו ממש לפני כניסת הפסקת האש לתוקף. רוב התרופות לסוכרת ויתר לחץ דם חסרות; אין אלטרוקסין (לתת-פעילות בבלוטת התריס); אין דרך לבדוק רמת מלחים בדם כי המבחנות הדרושות חסרות; אין ציוד לעירוי מרכזי שדרוש ליחידות לטיפול נמרץ. למעשה, הוא אומר, גם לאחר הפסקת האש, "אנחנו מאבדים ילד אחד בבית החולים בכל יום בגלל מחסור בציוד".

השיל 30 ק"ג ממשקלו. אשתו ושתי בנותיו של ד"ר גסאן אבו זוהרי, במהלך השיחה עם ד"ר מיכל פלדון

לקראת סוף השיחה עם ארווא, שאלתי אותה אם אני יכולה לעזור לה כלכלית. אולי לגייס תרומות למען משפחתה, עד שבעלה יוחזר. היא הנידה ראשה לשלילה בתקיפות ואמרה כמה פעמים כי היא רק מבקשת שנעזור לה להביא לשחרורו של בעלה. שנפגין, שנכתוב, שנדבר. היא רוצה עזרה פוליטית, "כוח", כך היא אמרה, "לא כסף או מזון".

בשנה האחרונה, רל"א תיעדו את הכליאה הבלתי חוקית של עשרות עובדי רפואה פלסטינים ואת ההפרות החמורות של זכויותיהם. בהתבסס על עדויות מהשטח, הארגון חשף את התנאים האכזריים בבתי הכלא ובמתקני המעצר הצבאיים בישראל, שכוללים התעללות ממושכת ושיטתית: אלימות פיזית, פשיטות על תאים והתעללות בידי סוהרים, מניעת טיפול רפואי באופן גורף, כולל תרופות ובדיקות חיוניות ומניעת מזון מספק או מזין. העצורים גם נאלצים להתמודד עם מחסור קיצוני במצרכים בסיסיים כמו בגדים נקיים ומוצרי היגיינה חיוניים.

לפני כמה חודשים, בפרויקט הקראת עדויות שארגן רל"א, קראנו אנחנו – רופאים ורופאות ישראלים, מול מצלמה, עדויות של רופאים עזתים עצורים בישראל. רק כמה ימים לאחר השיחה עם ד"ר אל-פארא ומשפחתו של ד"ר אבו טעימה, הבנתי שאני זו שקראתי את עדותו הנוראית של הרופא, ואת מילותיו לעולם לא אשכח:

מערכת החיסון שלנו נהייתה חלשה, התפשט סקביאס ביחד עם מחלות עור מדבקות, ובגלל הגירוד יש נפיחות, דלקות ופטריות עור קשות מאוד במקומות רגישים. אנחנו צריכים אנטיביוטיקה ותרופות לדלקות. הדלקות לפעמים הופכות למורסה שצריך לנקז, יש כאבים בגב, במפרקים ובחזה. לפעמים אני מבצע ניתוחים לאסירים, מנקה את המורסה, פותח אותה עם חתיכת פלסטיק ומחטא עם קצת כלור".

לאחר השיחה עם ארווא אבו טעימה, נכנסו למשרדו של ד"ר אל-פארא אשתו ושתי בנותיו של ד"ר גסאן אבו זוהרי, מנהל מחלקת אורתופדיה בבית החולים נאסר. בן 51, אב ל-3 בנות ושני בנים. הבן הצעיר, בשאר, לומד רפואה במצרים, והבן המבוגר יותר עם תסמונת דאון.

ד"ר אבו זוהרי היה ידוע בכל עזה כמומחה העיקרי בהחלפת מפרקים, בעיקר ירך וברך. הוא אפילו התלמד שנה שלמה בבית החולים רמב"ם בישראל, ב-2017. אשתו אמרה כי בבית החולים רצו שיישאר במחלקה, אבל הוא העדיף לחזור למשפחתו בעזה. ד"ר אל-פארא מוסיף שלא היו מכניסים אותו להתלמדות בישראל אילו היה חשוד במעורבות פוליטית בארגון כלשהו. לאורך השנים הוא היה נוסע גם לבצע ניתוחים בערי הגדה.

אשתו, רימא, היא מורה למתמטיקה בבתי ספר ובמכללות, וגם היא מצליחה לפרנס את משפחתה בכוחות עצמה. המשפחה המורחבת מתגוררת באוהל אחד במוואסי שבאזור ח'אן יונס, לאחר שביתם הגדול בח'אן יונס נהרס. האוהל מופרד לשני חלקים – רימא וילדיה, ואחיו של ד"ר זוהרי וילדיו, בסך הכול 12 איש באוהל.

עורך הדין של ד"ר אבו זוהרי נפגש עימו פעמיים עד כה. בביקור הראשון, אבו-זוהרי – בריא ללא מחלות רקע או טיפול תרופתי קבוע – סבל מסקביאס מפושט ועייפות משמעותית. בביקור השני, לפני שלושה חודשים, הוא הרגיש יותר טוב אבל השיל 30 ק"ג ממשקלו.

ד"ר אל-פארא מדגיש בפניי שוב ושוב: אין לאבו-זוהרי קשר פוליטי לשום ארגון, הוא איש טוב וניטרלי. הוא רק נהג כפי שכתוב בשבועת היפוקרטס – טיפל בכולם ללא הבדל דת, גזע או מין. בעודי תוהה מדוע הוא מדגיש דווקא את הפרט הזה לגביו כמה פעמים, משפחתו של אבו-זוהרי יוצאת מהחדר, ואל-פארא מסביר בשקט: אנחנו חושבים שהוא טיפל בשני חטופים. שזו הסיבה שלא משחררים אותו. אבל את מבינה, הוא טיפל בהם כמו שהוא מטפל בכל חולה, לא אכפת לו שהם יהודים. אני שואלת אם יש בכלל אישום רשמי כזה, והוא עונה: לא אמרו להם למה הוא עצור בכלל.

אחריהם נכנסות לחדר ג'יהאן אבו שמאלה ושתי בנותיה, בנות 20 ו-22, אשתו של ד"ר עומאר אחמד עמר, גניקולוג בפנסיה, בן 67, מהעיר אל-חמד בצפון, שנעצר במרץ 2024. העיר נחסמה באותו היום ותושביה נתבקשו לצאת. בגבול העיר הוצב שער, שדרכו כל התושבים עברו ושם תושאלו. ד"ר עמר התבקש להזדהות ומיד נלקח למעצר. המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלו, עד שהבנות גילו תמונה שהתפרסמה ברשתות החברתיות, שבה נראים גברים מופשטים עם כיסויי עיניים יושבים על ברכיהם בבריכה גדולה וריקה. הבנות זיהו את אביהן הכורע בבריכה הזו.

•

התמונה שבה זיהו בנותיו של ד"ר עומאר אחמד עמר את אביהן (שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

לקח זמן רב עד שג'יהאן הצליחה לאתר את בעלה. היא פנתה אל הצלב האדום, שקישרו אותה עם רל"א, וכך הצליחה להשיג עורך דין שפגש את ד"ר עמר פעמיים. הביקור האחרון עימו היה לפני כ-6 חודשים. גם עמר, כמו האחרים, השיל 25 ק"ג ממשקלו, איבד את שיערו, סבל מסקביאס מפושט ודיווח כי אין לו בגדים להחלפה, אין סבון לרחצה, כלבים שומרים תוקפים את העצירים ולא מאפשרים להם לישון ברצף יותר משעתיים או שלוש שעות. בעדות שנתר ד"ר עמר לרל"א באוקטובר 2024, 8 חודשים לאחר כליאתו, הוא מתאר, כמו עצירים אחרים, צורת עינוי נוספת שכללה מעברים מרובים בין בתי מעצר:

עצרו אותי בעיר אל-חמד. באותו הלילה לקחו אותי לבאר שבע למשך שלושה ימים ואז לכלא אשקלון, שם הייתי שלושה חודשים, עד יוני. לאחר מכן העבירו אותי לעופר למשך חודש, שם הכניסו אותי למכלאה עם משת"פים. מעופר העבירו אותי חזרה לכלא אשקלון והוחזקתי שם ארבעה או חמישה ימים, בסוף העבירו אותי לכאן, לכלא נפחא, ואני מוחזק כאן מאז יוני".

ד"ר עמר התמחה בעיקר בסרטן צוואר הרחם, והוא זה שהכניס את בדיקת ה-PAP smear  לגילוי מוקדם של הסרטן לרצועה. הוא גם התעניין ברפואה משלימה, ובשנים האחרונות, מאז יצא לפנסיה לא עבד כרופא בבית חולים. גם עליו משפחתו אמרה שוב ושוב: "הוא איש פשוט, מבוגר, לא שייך לשום גוף פוליטי או ארגון. אנחנו לא מבינים מדוע הוא בכלא".

ג'יהאן אינה עובדת וסובלת מסוכרת, יתר לחץ דם ובעיות לב כרוניות. היא לא מצליחה להשיג את התרופות שלה ליתר לחץ דם כבר חודשים ארוכים. שתי בנותיה סובלות מלחצי דם נמוכים ונטייה להתעלפות. גם הן ירדו בין 10 ל-15 ק"ג במשקלן.

ג'יהאן ושלושת ילדיה נעקרו כבר 15 פעמים במהלך המלחמה, וכעת מתגוררים באוהל בדיר אל בלח. אין להם פרנסה קבועה, והבנות לא יכולות לעזור לה עם הבאת מים או עץ לבישול. היא מבקשת עזרה ממשפחות אחרות, ולדבריה: "אני מעדיפה למות ולא לעקור שוב למקום אחר. אני לא יכולה יותר. המלחמה יצרה ממני אישה אחרת, לא כמו שהייתי פעם. אני לחוצה, אגרסיבית, כועסת על הבנות שלי. השתניתי לגמרי".

*********

Ariel Shwartz- 

שיחה עם טרמפיסט שהעליתי בצומת גוש עציון:

אני: מאיפה אתה מגיע?

הטרמפיסט: [ישוב ממזרח גוש עציון]

אני: איזה קטע, עשיתי שם קו לפני איזה עשר שנים

הטרמפיסט: שתדע שעכשיו זה עולם אחר. אם תגיע אלינו אתה בכלל לא תזהה את המקום

אני: וואלה

הטרמפיסט: כן כל השטח נקי, נקי

אני: מה הכוונה נקי?

הטרמפיסט: זהו אין יותר ערבים שם בכל האזור. אחרי השביעי באוקטובר, לא יודע למה, נפל עליהם מן פחד כזה. באנו אליהם בלילה אמרנו להם יש לכם עד מחר בבוקר לעזוב ותשאירו כאן את כל העדרים שלכם. וככה בלי להתווכח או להתנגד, הם פשוט נעלמו. פחדנים אלה. השתמשנו בעדרים שלהם כדי להקים את החווה שלנו. וככה עברנו ממקום למקום והקמנו חוות בכל הסביבה. תוך פחות משנתיים הצלחנו לשנות את כל האזור. מי שמוביל את זה הם משפחת פופר. שמעת עליהם?

אני: לא שמעתי...

הטרמפיסט: אבא שלהם עמי פופר נו המשוגע הזה, שהגיע למחסום וירה בשבע ערבים. עכשיו הוא בכלא. אבל הילדים שלו עדיין כאן מנהלים את החוות באזור. יש עכשיו גם שתי חוות חדשות של חרדים, כמוני. הרבנים לא תמיד אוהבים את זה, אבל עוד ועוד צעירים חרדים מגיעים לכאן מכל הארץ להתנדב. אתה תראה, עוד מעט גם הרבנים יבינו כמה זה חשוב. כמו אצלכם, בסוף הם יתמכו בנו.

יש לו פנים יפות, לחייל שהתחיל איתי. ואני לא יכולה שלא לתהות על מי הוא ירה עם הm16 הזה שלו. והפנים שלו נהיות פתאום כל כך מכוערות.

אל תלך לשם היום, אל תלך לשם מחר, אל תלך לשם לעולם.

בואי תסבירי לנו לוסי אהריש למה זה לגיטימי לעשות דה הומניזציה. קפיטליסטית מסריחה ששמה זין על פלסטינים כדי לא לפגוע לעצמה במשכורת.

Elik harpaz -
"ובטון מנומס וסמכותי
הם יסבירו לי, הנכלם,
איך מכל המקומות בעולם, הפצצה הייתה חייבת ליפול דווקא שם.
שלושה ילדים , כך ליד הים, ימצאו בוואת אחת את מותם.
מצדיקי מוות, מצדיקי מוות, מכחישי מוות מבישים.
יש לי רק דבר אחד לומר לכם, ידידיי המצדיקים,
מקומכם בגיהינום, הוא עם הגרועים שברוצחים.
כי מאחורי כל צבא של חיילים ותותחים,
יש צבא שלם של פרשנים ומומחים,
שאת הדעת מכשירים,
ואת הלב הם מקפיאים,
והופכים את כולנו לצייתנים מטומטמים."

מתנחלים בקבוצת הטלגרם שלהם מתגאים באלימות - 

גל של אלימות חסרת תקדים שוטף את הגדה בשבועיים האחרונים

יונתן פולק, הארץ

"עצי דרום נושאים פרי מוזר/ דם בעליהם ודם משקה את שורשיהם/ גופות שחורות מתנודדות במשב הדרומי/ פרי מוזר תלוי בעצי הצפצפה// נוף רוגע בדרום הנועז/ עיניים פוקעות ופה מעוּוֶה/ ניחוח מגנוליות, מתקתק וענוג/ ואז לפתע ריח הבשר העשֵן// הנה פרי לעורבים לנקר/ לגשמים לאסוף, ולרוחות לשדוף/ לשמש שרב להבאיש, ולעץ לנטוש/ זהו יבול מר ומוזר

פרי מוזר, אייבל מאירופול

השנתיים האחרונות היו שנים של אלימות ישראלית חסרת רסן. בעזה צמחה האלימות הזאת לממדים מפלצתיים, אך גם בגדה קיבלו הפלסטינים את מנת חלקם. כל מקום ואופי האלימות שלו, וכאן, בגדה, ההתקפות הישראליות נעשות בשילוב ידיים של כל הכוחות — הצבא, המשטרה, מג"ב, שב"כ, שב"ס, הרבש"צים וכמובן האזרחים — חלקם חמושים באלות, חלקם מזוינים ממש, מעין מיליציות שפועלות בניגוד לחוק אך נהנות מחסותו. לפעמים האזרחים בראש, בעוד מנגנוני הביטחון הישראליים בזנב, מגבים. לפעמים להפך. התוצאה היא אחת: בחודשים האחרונים, וביתר שאת בשבועיים האחרונים מאז החלה עונת המסיק, האלימות הישראלית בגדה שוברת שיאים. כך בדומא, בסילואד, בנור שאמס, במערג'את, בכפר מאליכ, במורייר א־דיר. זה הגורל של כפרי הפרזות הפלסטיניים שניצבים אל מול ערי המבצר הישראליות בספָר. 

                                              * * *

מוחמד א־שלבי ברח על חייו בלי לדעת שהוא רץ אל מותו, כשחבורה של אזרחים ישראלים בטנדר אפור, חלקם חמושים, רדפה אחריו ואחר כעשרה אחרים. גופתו נמצאה רק שעות רבות אחר כך, כשהוא ירוי בגבו ועל גופו סימני מכות רצח. כך גם סייף א־דין מוסלט, שהותקף, הצליח לברוח לזמן מה, ואז קרס במנוסתו. במשך שעות היה מחוסר הכרה, יחד עם חברו שלא יכול היה למלטו, כשחבורות של חיילים ואזרחים ישראלים עודם תרים אחר טרף. אלו היו תוצאותיו הקשות ביותר של הפוגרום באל־באטן. 11 ביולי, 2025. 

ברגעים האלה לא ידעתי עדיין על מותם, אבל את פחד המוות דווקא ידעתי. כמה שעות קודם לכן פלשה חבורת ישראלים לאדמות אל־באטן, וקבוצת צעירים מהכפרים סינג'יל ואל־מזרעה א־שרקיה יצאה לבלום אותם. תחילה היתה ידם של הצעירים הפלסטינים על העליונה, והפולשים נהדפו מעט לאחור. אך תוך זמן קצר הגיעה תגבורת ישראלית בדמות טנדר אפור ובו כמה חמושים. הטנדר דהר אל עבר הפלסטינים ופגע באחד מהם. וכך, כשאני מסייע לאחד הצעירים לשאת את האדם שנפגע, התחלנו לנוס על נפשנו, כי בימים שקדמו לאותו יום הובהר היטב מה יקרה למי שלא יעלה בידו להימלט.

ואכן, לא עלה בידנו. קבוצת ישראלים רעולי פנים השיגה אותנו כשהיא חמושה באלות משטרה שחורות. האלות הונפו והונחתו, שוב ושוב, בפנים, בצלעות, בגב, ושוב בפנים. מכות אלה ובעיטות ואגרופים, בערבוביה, בעוד האבק עולה מן הארץ. רגעים ארוכים של אלימות משולהבת. בפנים סגולות ונפוחות כמו כדור, כמובן שאנחנו היינו אלה שנעצרו על ידי הצבא.

בעודנו יושבים שם, מחכים להילקח לתחנת המשטרה, אסף הטנדר האפור כמה מהישראלים שכירכרו סביב הג'יפים של הצבא והמשטרה, והחל להאיץ בכיוון סינג'יל, אל עבר אמבולנס ומכונית אזרחית שהשקיפו על המתרחש ממעלה הגבעה. בדיעבד, זו היתה תחילתו של הלינץ', כשכל המשתנים במשוואה שם — הכוחות החמושים הרשמיים, הכוחות החמושים המופרטים — כל אחד במקומו, ממלא את תפקידו.

בינתיים חלף זמן, ומשלחת חיפוש יצאה בעקבות מוחמד, בלי לדעת אם הוא עדיין בחיים, אך שוטרי מג"ב מנעו מחבריה להגיע אל צלע ההר, למקום שבו שכבה גופתו, בעוד הפורעים סובבים סביב באין מפריע. גם שעות מאוחר יותר, כשנחקרתי בתחנת המשטרה, לא ידעתי מה קרה, כי השוטרים לא מצאו לנכון לדלות ממני פרטים על שני מעשי הרצח שאירעו זה עתה. רק אחרי ששוחררתי למדתי על מותם, שני צעירים שההבדל ביני לבינם כמוהו כהבדל בין כחול לירוק בתעודת הזהות.

                                              * * *

זה לא תמיד היה כך. לא רצף של פרעות קיץ ולא התקפה רודפת התקפה בחג הזיתים. במקור, עונת המסיק היתה הרבה יותר מעוגן כלכלי — היא היתה נדבך בחיי התרבות הפלסטינית. המשפחתיות בחיק הטבע, ההשתתפות של נשים וילדים, השירה העממית, הבישול של קלית בנדורה (מעין מטבוחה) על האש, בצלם של העצים. המתקפה על המסיק, ההפיכה שלו למבצע שכולו דריכות ומבטים צופי אסון, חורגת מהעולם הממשי. זו איננה רק דחיקה של הפלסטינים מאדמותיהם, כחלק מהטיהור האתני. המתקפה הזאת חותרת תחת הקשר הרגשי לאדמה, ומובילה למחיקה תרבותית, להעלמה של הזהות. לא במקרה התיאור הזה מזכיר את החלקים בדין הבינלאומי שעוסקים בהשמדה. 

ההתקפה שבה נרצחו מוחמד וסייף סימנה עוד רגע נורא, נורא במיוחד, בשרשרת ארוכה של פוגרומים. ניסיתי, אך אני מתקשה להיזכר בכמה הלוויות הייתי בחודשים האחרונים, עוד לפני שהחל המסיק — עונת הציד של מנגנון האלימות הישראלית. וכאילו האלימות לא מספיקה, בשנים האחרונות מצטרפת אליה קריסת האקלים. עצי זית מניבים יבול שופע שנה אחת, שלאחריה תבוא שנה עם יבול דל. כך לסירוגין. השנה היא שנת דלות, שמחריפה בשל מיעוט הגשמים בחורף שעבר. גלי החום באביב האחרון הנחיתו מכה נוספת — הם ייבשו את העצים והביאו לנשירה של רבים מניצני הזיתים. בחלקות שלמות כמעט שלא ניתן למצוא פרי, וזה עוד לפני שמזכירים את עקירות העצים ההמוניות. עבור חקלאים רבים, התמריץ הכלכלי להשלים את המסיק כמעט התאדה, בעוד סכנת החיים בעת הקטיף רק גוברת והולכת.

ואף על פי כן, ולמרות רדיפת הפעילים הפוליטיים הפלסטינים, וחרף האיום בשבי במכלאות שב"ס, התארגן קמפיין זיתון 2025 — קואליציה רחבה, מהקצה של השמאל הפלסטיני ועד הפלגים השונים של פתח, לעידוד המסיק ותמיכה במוסקים. בחודשים האחרונים מופו אזורי הסיכון, הצרכים והחולשות, והפלסטינים התארגנו. עם זאת, גם הפעילים העיקשים ביותר נאלצו להכיר באפשרויות המוגבלות לנוכח המציאות הקשה.

ערב פתיחת המסיק פשט הצבא על ביתו של רביע אבו נעים, פעיל מרכזי ואחד ממתאמי הקמפיין, ושלח אותו למעצר מינהלי — שם קוד לכליאה ללא משפט. רביע הוא בן אל־מורייר, כפר ששוכן ממזרח לרמאללה, באזור שבו משתוללת האלימות הקשה ביותר של המיליציות והמנגנונים הישראליים. באזור הזה נהרגו מוחמד וסייף, וכאן נפלו בניה של סינג'יל, דיר ג'ריר, כפר מאליכ וסילואד. באל־מורייר עקר הצבא באחרונה 8,500 עצים, וקבוצות־קבוצות של ישראלים שיורדים בלילות מהגבעות כדי לפשוט על המטעים השלימו את המבצע עם עקירה של מאות עצים בצדו השני של הכפר.

חלק מהקוראים אולי מקווים שהמצב איננו חמור עד כדי כך, שיש אלימות משני הצדדים, שהצבא לא סתם עומד מנגד, שמשטרת ש"י חוקרת, שרק במקרה הפורעים לא עומדים לדין, שיש ראיות חסויות ומוצדקות למעצר המינהלי של רביע. בסדר. קוראים אלה מוזמנים לספר לעצמם סיפורים על פיות ומעשי כשפים ולקרוא בעיון את השורות הבאות.

                                              * * *

אם בימים שקדמו לתחילת המסיק נרשם זרזיף מתגבר של התקפות, הרי שביומו הראשון, לפני שבועיים בדיוק, כבר ירדו גשמי זלעפות.

בג'וריש הותקפו באלות חקלאים ונמנע מהם להגיע למטעים שבאדמותיהם. מוסקים מעקרבא הותקפו בצורה דומה באותו אזור. בדומא, הכפר שבו נרצחה ב–2015 משפחת דוואבשה, היו אלו דווקא חיילים שמנעו ממוסקים לגשת לאדמותיהם, בטענה שכניסה לאזורים הללו דורשת תיאום ביטחוני. בחירבת יאנון נגנבו הזיתים שקטפו בעלי האדמות, והם גורשו מאדמותיהם על ידי קבוצת ישראלים. בכפר דיר אסתיא התעמרה קבוצה אחרת של ישראלים בתושבים שמסקו בקרבת כביש באזור, אולם הניסיון לדחוק אותם משם לא צלח. בכפר תולת תקפו ישראלים מוסקים ורועים פלסטינים ושחטו כמה עזים. בכפר פרעתה ירו ישראלים שהגיעו מכיוון הגבעות אש חיה לעבר חקלאים שמסקו באדמותיהם, בעוד חיילים מגבים את הפורעים ולא עושים דבר. אדרבא, בהמשך פשטו על הכפר חיילים ואזרחים יחד. בכובר, כפרו של מרואן ברגותי, הגדילו חיילים לעשות ועצרו מוסקים שעבדו באדמותיהם. וזו רשימה חלקית ביותר.

שיאו של יום הפורענות הזה היה בעיירה ביתא, שמאכלסת קרוב ל–20 אלף איש ומאחוריה מסורת ענפה של התנגדות לכיבוש. באותו יום שישי יצאו יחד כ–150 מוסקים לקטוף בקרבת מאחז חדש שהוקם באזור, ומאז הקמתו סובלים תושבי העיירה מתקריות ירי, מכות, הצתות וניתוץ שמשות וחלונות של מכוניותיהם. נראה שריכוז המאמץ של המוסקים לא הרתיע את התוקפים, אולי אף להפך. כוח משולב של חיילים ואזרחים הוציא לפועל התקפה רבתי על החקלאים ותומכיהם, שהחלה עוד בשעות הבוקר המוקדמות. היה זה כשמשפחה שהגיעה למסוק לבדה הותקפה, ושלושה מבניה נפצעו ופונו לבית חולים, משאירים אחריהם כתמי דם גדולים ספוגים בעפר.

בשעות שלאחר מכן הציפו את המטעים בעלי האדמות מצד הזכות, וישראלים מהצד התוקף. את אלימות האזרחים, שרוצצו וניתצו ושברו באלות ובאבנים ואף בירי, השלימו החיילים במכות, ירי רימוני גז והשלכת רימוני הלם. תושבי ביתא נאחזו באדמותיהם, אך במחיר כבד: 20 פצועים, בהם צעיר שנפגע מאש חיה. בין הפצועים היתה גם פעילה שביקשה להביע סולידריות והותקפה בסלעים ובאלות, ופונתה כשהיא סובלת משברים ביד ובצלעות, ושלושה עיתונאים: ג'עפאר אשתיה, שבנוסף לפציעה שממנה סבל גם הוצתה מכוניתו, ווהאג' בני מפלח, שירי רימון גז שבר את רגלו, וסג'א אל־עלמי. מכוניתו של אשתיה לא עמדה עשנה במטעים לבדה. שמונה מכוניות הוצתו באותו יום, ואמבולנס השייך לעיריית ביתא נהפך על צדו, אך צעירי העיירה הצליחו להגיע אליו לפני שהפורעים הספיקו להצית אותו.

בימים שלאחר מכן נמשך השיטפון עם עשרות מקרים של תקיפות, בזו אחר זו: בבורקת רמאללה תקפו את המוסקים חיילים ואזרחים שירדו מכיוון גבעת אסף, ירו אש חיה, גנבו ציוד וזיתים, ואסרו על בעלי הקרקע לבוא באדמותיהם ללא אישור. באל־מורייר נכרתו 150 עצים על ידי בני כנופיה שירדה מההר בחסות הלילה והמצור הצבאי על הכפר. גם בחירבת יאנון מצאו התושבים גדמי עצים, ובלובן א־שרקיה ובתרמסעיא נגנבו זיתים מבעליהם. שוב בבורקה, כ–300 עצים נכרתו ו–12 דונם של אדמה חקלאית הוחרבו. בבורין תקפו ישראלים שירדו מגבעת רונן את המוסקים ופעילים שהיו איתם, וזאת לנגד עיניהם הפקוחות של חיילים שהיו במקום. בדומא ירו ישראלים לעבר פועלים שפרצו דרך עפר אל המטעים בתיאום עם המינהל האזרחי. בכפר נעמה תקפו ישראלים חמושים את המוסקים ושדדו את הזיתים שקטפו. 

הצבא משתתף במאבק במוסקים בדרכים מגוונות. לעתים הוא נלווה לתוקפים, לעתים מעלים עין, לעתים תוקף בעצמו. לעתים הוא פועל בדרכים יצירתיות כדי להחליש את כוח העמידה של החקלאים. כך למשל ב–16 באוקטובר הוציא הצבא צו שטח צבאי סגור לכפר בורין. על פניו, עניין סטנדרטי — מניעת גישה לאדמות של כפרים באמתלה של מניעת חיכוך. אלא שהפעם לא טרחו אפילו על אחיזת העיניים: האזור שהוכרז כשטח צבאי סגור לא היה אדמות הכפר, אלא השטח הבנוי שלו, כולו. וכך, 32 פעילים זרים שביקשו לתמוך בחקלאים נעצרו וגורשו מהטעם הפשוט ששהו בבורין.

ב–17 באוקטובר, יום שישי לפני שבוע, תקפו קבוצות־קבוצות של ישראלים את המוסקים בעיירה סילואד שממזרח לרמאללה. התקיפות אירעו בכמה מוקדים, על פני זמן ממושך. כמה מוסקים ואמבולנס שהיה באזור הותקפו בשולי העיירה. בנקודה אחרת הותקפה משפחה ונגנבו ממנה טרקטור ומכונית. קבוצת מוסקים שעלתה במעלה ההר וביקשה לקטוף באדמותיה, בקרבת חווה ישראלית, גילתה שעצים עתיקים נגדעו. רועה ישראלי שנתקל בהם הזעיק תגבורת, ושוב טנדר אפור הופיע. חוואי וקבוצת נערים ירדו מהרכב והכריזו על האזור כשטח צבאי סגור. מעט מאוחר יותר הגיע למקום כוח צבאי וגירש את בעלי האדמות ואורחיהם, אך לא את הפולשים. בינתיים הנערים חסמו מכוניות, ניסו לגנוב את שקי הזיתים ובשלב מסוים אף תקפו פיזית. הייתי שם. זמן קצר אחר כך הגיחה לפתע במהירות מכונית ובה הנערים. הם דלקו אחרי מכונית שישבתי בה בדרך צרה ופתלתלה על קצה צוק. הנהג שנלוויתי אליו האיץ גם הוא, ובראשי כבר רצו התמונות מהלינץ' באל־באטן. למזלנו הצלחנו להגיע אל הכפר בלי שהנערים יצליחו לעקוף אותנו.

וכך, עשרות ומאות אירועים, קטנים וגדולים, בזה אחר זה. בשעה שמילים אלו נכתבות, רעולי פנים חמושים באלות הכו אישה מבוגרת בראשה בתרמסעיא. היא סובלת מדימום מוחי ומאושפזת בבית החולים ברמאללה. שני פעילים הוכו גם כן, ואחד מהם נזקק לתפרים בראשו. חמש מכוניות הוצתו בהתקפה, ואחרות הושחתו ונותצו. 

                                         * * *

זוהי רק תחילתה של עונת המסיק. התקיפות יימשכו עד לסופה, ובעוצמה משתנה גם אחריה. אך זה לא רק סיפור על אלימות ונישול. זהו גם סיפור על עמידתם האיתנה של הפלסטינים, דבקותם באדמותיהם והסירוב לוותר. רביע, מתאם הקמפיין שנשלח למעצר מינהלי, עקב אחר הכריתות הרבות לפני המסיק, והביע חשש שבקצב הזה לא יישאר מה למסוק. "אבל אם עצי הזית בכפר ייכחדו", הוא הכריז, "נמסוק את עצי האלון. ואם כבר לא יהיו עליהם בלוטים, נמסוק את העלים".

שאין להם רייסקינדר ועיליי אשדות והילה רוח והקלטות ראשונות יבנה כאפה גיאגיא. הם לא יודעים כמה שהם אמורים להיות אומללים ואולי זה מה שמציל אותם. תוהה מה אני לא יודעת שמציל אותי. אולי אינדי אוזבקיסטני.

אל תשכחו את השם שלו. והלוואי יבוא אליכם בסיוטי הptsd שלכם, אלו שבאמצעותם אתם איכשהו מצליחים לרקום תמונה כה מעוותת שמציירת אתכם כקורבנות של הרצח וההשמדה וכל הפשעים שלכם נגד האנושות. והדם על המדים שלכם יחלחל לתוך העצמות, ותהפכו לסוחבי דם של ילדים. לאן שלא תלכו זה יגרד לכם בעצמות, הדם שאתם סוחבים שלא שייך לכם, שהפך לחלק מהזהות שלכם. כמה שלא תנסו לשטוף את הידיים, הדם ידבק לכם לכל איבר בגוף ויזהם אתכם. והדם הזה יכנס לכם לריאות ובסוף תחנקו ממנו.

זהו אני ציונית עכשיו. אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת 

בכל מקרה - כהניסטים, מכירים? תנועה לאומנית גזענית שמעריצה רוצח.
וגם -
קריאות מוות לערבים -

בני נוער ישראלים שהבדיחה שלהם זה חמלה לילדים עזתים (אם מישהו יוכל להסביר לי מה מצחיק בזה כי לא הבנתי)

"החלום - להרוג את כולם" -

ילד ישראלי מסביר למה צריך להרוג "עובדי עבודה זרה" -

"צריך להרוג את כולם" -

ישראלים חוגגים על הפצצות של אוכלוסיה אזרחית -

ישראלים יורקים וצועקים על נוצרים -

תקיפה של נהג אוטובוס ערבי -

הצתה של רכבים פרטיים, השחטת רכוש וגרפיטי ברמאללה על ידי מתנחלים -

מתנחלים יהודים תוקפים משפחה פלסטינית ומרססים תינוק בגז פלפל -

מתנחלים גונבים לבן אדם מבוגר את מקל ההליכה שלו -

מתנחלים שורפים בתים של פלסטינים -

מתנחלים נכנסים לבית של פלסטיני ומאיימים עליו עם רובה -

מתנחלים פולשים לבית של פלסטיני "אני אשחט את אשתך"

חיילי צה"ל מבזים מסגד, נכנסים עם נעליים פנימה ותוקעים בשופר -

חיילים חוגגים על שריפת בתים של תושבי עזה -

קריאה להרוג את כולם, אין חפים מפשע בעזה -

הלוואי שיאנסו אותך, על יהודיה עם שלט שקורא להפסקת אש -

אם תתן לי כפתור, שימחק את כל אוכלוסיית עזה, אני אלחץ עליו -

תשברו להם את העצמות -

ואני כמובן עדיין אנטי ציונית זו הייתה בדיחה. גזענות של מישהו כלפי הלאום שלי לא גורמת לי להפוך פתאום לגזענית כלפי הלאום שלו. נו באמת, כאילו שאין אנטישמים אפרו אמריקאים, אנטישמים גרמנים, אנטישמים רוסים. מה יעזור לי להתגזען לכל הלאומים האלו בחזרה?

גם אותי זה מכעיס כשמוצאים מיין קאמף בבית של פלסטיני. אני יכולה להבין בכל זאת,  הוא מכליל ככה על יהודים כי הוא סובל מהאלימות היומיומית של הכיבוש והאפרטהייד שמתבצעת על ידי יהודים. ברור שזה עדיין לא בסדר, אני מבינה, לא מצדיקה.
ובכל מקרה באופן פרופורציונלי זה הרבה פחות נפוץ מהגזענות של היהודים פה, שלעומת הגזענות של הפלסטינים, היא הרבה פחות מובנת לי כי אנחנו לא חיים תחת משטר אפרטהייד גזעני וכיבוש.

למה אני לא מופתעת? אה, רגע - 

🚨 654 Out of 654: Every Single Thai Agricultural Worker Surveyed in Israel Said They Were Sexually Assaulted 

Sexual assault or exile: 100% of female Thai agricultural workers report abuse under Israeli employers

****&&&&&(********

בלי קשר - נשים באיזה שיעור ספורט שרות שישרף לכם הכפר. 

החברה הישראלית 😍😍😍 דה-נאציפיקציה דחוף.

גברים שמוחאים על ה"זכות לאנוס" ונשים ששרות שיר ג'נוסיידלי, 

U guys r meant to be

People not greedy or evil

זה פשוט תוצר של הקפיטליזם, לנצל אנשים כדי למקסם רווח. ההתנהגות של אנשים היא תוצר של התנאים של החברה. (לא שזה פותר אותם, האנשים בדוגמא שבתמונה ואחרים שמתנהגים באופן לא מוסרי הם לא בסדר, זו לא הצדקה, או פתירת האינדיבידואל מהמעשה הלא מוסרי.)
הכל באשמת הקפיטליזם, גם הכיבוש רווחי -
כיבוש: השקעה מצויינת, רווחים מובטחים –

גם זה שלא אכפת לכם מפלסטינים/ מהחטופים זה כי אתם עסוקים מדי בלשרוד אז אתם מכבים את האמפתיה שלכם כי צריך לקום מחר לעבודה ולתפקד כדי שיהיה כסף לאוכל וקורת גג, אתם לא רעים, להכיל את הזוועות מקשה על התפקוד היומיומי. והפחד, וההכללה - הם כולם חמאס, לממן את חמאס ולא למנוע את ה7 באוקטובר - 

- גם זה מייצר רווח - תע"א שוברת שיא: הכנסות של 6.1 מיליארד דולר ב-2024 על רקע המלחמה

גם תעשיית המזון מהחי משתלמת. משבר האקלים הוא תוצאה של תעשיות בבעלות בעלי ההון, טוב זה נראהלי אובייס לכולם.
ספרו לי על השכן שלכם ולמה אתן שונאות אותו, אני אספר לכם למה ההתנהגות שלו זה תוצר של הקפיטליזם, ספרו לי על הבעיות שלכן בחיים אני אספר לכן למה גם הן תוצא של הקפיטליזם. גם מגפת הנרקסיסטים הנוכחית היא תוצר של הקפיטליזם, אנשים רגילים לראות בני אדם בתור נותני שירות, הם לא האחראיים הבלעדיים לדה הומניזציה, המערכת מיישמת אותה ואנחנו מפנימים. מעבר לזה, להורים כבר אין זמן לגדל את הילדים שלהם כי הם עובדים הרבה, והם מציבים להם גבולות ואחר כך לא עומדים על הגבולות האלו וזה הבסיס לנרקיסיזם - ילד שלא אומרים לו לא, שלא לומד להתמודד עם דחייה. התמכרויות זה גם תוצר של קפיטליזם, אחרי שעות של עבודה המוח במאזן שלילי של דופמין. הפקקים בכביש - אין תחבצ כי זה לא רווחי שיהיה תחבצ. לקנות רכב ולשלם על ביטוח ודלק יותר רווחי. משבר הדיור ובתכלס אינפלציה, גם זה משתלם ויוצר רווח.

זה שלפוליטיקאים לא אכפת מאיתנו זה בגלל שהם באו לייצר רווח, אחר כך להעמיד פנים שאכפת להם מהאזרחים. גם פוליטיקאים שאכפת להם, לא באמת פותרים את הבעיה כי הם מקבלים שכר על זה שיש בעיה, אז הם פותרים בעיות קטנות, מכבים שריפות שפוליטיקאים אחרים הדליקו שנים לפניהם, ויוצרים עוד בעיות לעתיד. מרגיש מטופש וחסר תכלית לכעוס על פוליטיקאים ולקחת חלק במשחק הפרלמנטרי המכור מראש - לצפות שיהיה להם אכפת ממני ומאנשים בכללי, בלי לקרוא לפירוק ההיררכיה הקפיטליסטית. הכל מרגיש כל כך מיותר כשיודעים שלא יהיה באמת שינוי ושהבעיה היא לא בלקות המוסר האנושי אלא במה שיוצר את הלקות הזו. המחאה הזו שהייתה -no kings protest, מפספסת בגדול כי הפאודליזם מעולם לא הלך, הוא רק שינה צורה ועשה מיתוג מחדש.

ולכל הטוענים - סוציאליזם לא עבד/ קומוניזם סטאלין -

1. האם קפיטליזם עובד?

2. סוציאליזם וקומוניזם הן תאוריות שלא יושמו מעולם. לקרוא לדיקטטורה הפשיסטית של ברית המועצות קומוניזם כדי להפחיד אותנו זו פרופגנדה קפיטליסטית.   

CEO who Fox News called ‘socialist’ for $70k minimum wage says company’s workforce has doubled | The Independent

****

קפיטליזם מדכא -