לפני שבוע שאלה וועד אבו זאהר מעזה בדף שלה: "מה המשפט האחרון שהם אמרו לכם לפני שנהרגו ?" – יש שם כרגע יותר משלושת אלפים תגובות, הנה כמה מהן:
איה ווליד שָמעה:
"חצי שעה לפני שעזב את העולם, רגע לפני שהלך לישון, בא אלי הבכור שלי בן השמונה אלימאן עם רבע פיתה, מה שנשאר לו מהמנה היומית בתקופה שהרעב עשה בנו שמות בצפון הרצועה (סביבות המאה ימים למלחמה) – ואמר לי באסרטיביות: 'אמא, תחביאי לי אותה עד הבוקר'.
הילד שלי, הלב והנשמה שלי, פחד להתעורר למחרת ושלא יהיה לו מה לאכול כמו בהרבה מהימים שלפני כן, ולא ידע שהוא כבר במרחק כמה דקות בלבד מגן עדן, איפה שחיים באושר ובלי רעב ופחד. שנה וחצי עברה והמלים שלו עדיין מייסרות אותי 💔".
יאפא מוחמד:
" 'אל תשכחי אותי, תכתבי עלי'; 'אני רעבה'; אמא מוסרת לך ד"ש'; 'אני צריכה לספר לך משהו חשוב'; 'אלוהים, תעשה שתהיה הפסקת אש'; 'זה הסוף שלי, אני מת'; 'בא לי קפה'; 'אני לא רוצה להפוך לעוד מספר ברשימת החללים'; 'תעשי טוב בעולם גם במקומי'; אני מתגעגעת לספרים שלי'; 'אנחנו כבר חוזרים'; 'תתפללי על הנשמה שלי'; 'אני מותש'; 'אל תכעסי עלי'; 'תדברי איתי גם כשכבר לא אהיה פה יותר לענות'; 'אל תבכי בגללי, בסדר ?'; 'רק שתמיד תמשיכי לכתוב'. ועוד הרבה, הרבה. המלים שלהם נוגסות לי בראש ומרעישות לי נונסטופ במוח.
והקול חוזר, הקול שלהם, כל הקולות, כל ההודעות, כל הגניחות, כאילו שהזיכרון הוא הפצצה בלתי פוסקת. בשם אלוהים, כל האבדן הזה עומד לטרוף את דעתנו, לחנוק אותנו, להשמיד אותנו. ריבונו של עולם, תעשה שלא נשתגע, תשמור על הלב שלנו, תאיר לנו את הדרך".
דליה מחמוד:
"הוא עמד בפתח הבית.
לא היה לי מושג שזו הפעם האחרונה שאראה אותו.
הוא יצא כרגיל, ברוגע האופייני שלו, באותה פשטות כמו שהיה יוצא גם לפני המלחמה, בימים קצת יותר נורמליים, ואמר רק 'נראה אותך אחר כך'.
ירד לרחוב, אבל אחרי כמה רגעים חזר ופתח את הדלת.
שאלתי 'מה קרה שחזרת', והוא חייך והתחיל לדבר איתי על נושא שהתחלנו לדבר עליו קודם לכן, הרגשתי כאילו שהוא לא רוצה לצאת לפני שנסיים לדון בזה. כשסיימנו לדבר הוא נעמד בדלת ואמר לי 'דליה, אני תכף חוזר, תכיני לה את הבגדים וכשאני אחזור נעשה לה את ואני מקלחת', ויצא, אבל לא חזר.
הדלת נשארה פתוחה בזכרון שלי, והמלים שלך עוד עומדות באוויר הבית שגם הוא כבר איננו; ובכל פעם שאני מכינה את הבגדים ללאנה אני מרגישה שאתה עומד איתי שם, עוזר לי כמו שהבטחת.
כל הזמן במלחמה אמרת לי 'דליה, מי מאיתנו שיישאר בחיים ישמור על הילדים והכי חשוב שנדאג לחינוך שלהם, ושנקפיד לתת צדקה ולבקר בקבר ולהתפלל'.
לקחת איתך לתמיד חתיכה מהנשמה שלי.
אבל גם נשארת איתי – הקול שלך, הלב הטוב שלך, ההבטחה האחרונה שהבטחת ושנשארת נאמן לה למרות שלא התקיימה".
אחמד אבו עובייד:
"היה ילד קטן, בן לא יותר מ-12, שאמר לי כשפניו מכוסות דם והחזה שלו מלא רסיסים: "אל תשכח אותי דוקטור, תציל אותי, מספיק שאמא שלי ואחיות שלי נהרגו והיום גם אבא שלי' – ואז הוא קלט שאולי אם הוא ימות הוא יפגוש אותם בעולם הבא, ואמר לי 'יותר טוב בעצם שאני אלך אליהם גם, ממילא לא נשאר לי פה אף אחד'. כמה רגעים אחר כך הוא נפטר, לא הצלחנו להציל אותו, זה היה כאילו שהוא בחר בזה".
שרה בהאר:
"לאחי, מוחמד בהאר, הייתה תסמונת דאון. אבא שלנו נהרג עוד קודם, ומוחמד באותו יום, שעות ספורות לפני שנהרג בעצמו, כאילו ראה את הנשמה של אבא ואמר 'חביבי אבא', וצחק צחוק כל כך מתוק כאילו שהוא רואה אותו מולו, ופתח את הידיים לחבק אותו; אבל המשפט הכמעט אחרון ששמענו ממנו היה כשהחיילים שיסו בו את הכלבים והם קרעו אותו עם השיניים, והוא ניסה ללטף את הראש של הכלב ואמר לו 'חביבי חלאס' – ואז כשהחיילים נעלו אותו לבד בחדר, פצוע, הוא אמר 'אני רוצה מים', אבל לא נתנו לי להביא לו מים והוא גסס שם ומת כשהוא צמא💔. המשפט שהוא הכי היה חוזר עליו ושאני הכי מתגעגעת לשמוע זה 'חביבתי, חיים שלי'💔".
אַלאאְ ע'אנֶם:
"דודה, אני לא רוצה למות, אני אוהב את החיים 💔".
עאמֶר אבו נדא:
"עמיתי העיתונאי מוחמד אל-חאג'ה בא אלי יום אחד כשעבדתי בבית החולים שיפא ואמר לי 'מחר אני אבוא להביא לך 4 כיכרות לחם כדי שלעיתונאים הצעירים בצוות שלך יהיה מה לאכול'. למחרת בבוקר החבר'ה בצוות העירו אותי באוהל העיתונאים ואמרו לי 'לך מהר להיפרד מחבר שלך, הביאו אותו עכשיו, הוא נהרג'. ראיתי אותו שוכב על הרצפה. זו התמונה שצילמתי אותו מת, עם האפוד והכיתוב 'עיתונאי' (מצרף את התמונה)".
ריהאם אל-עאשי:
"חברתי האהובה ח'ולוד נהרגה עם הבנות שלה בינואר 2024, זאת ההתכתבות האחרונה בינה לביני (מצרפת צילום מסך):
- 'אני מודאגת בטירוף, איזו זוועה. פחד אימים, כולם בחרדות'.
-- 'כן, מסוכן בכל מקום, שום אזור לא בטוח ואין לאן לברוח'.
- 'אין. הם הפציצו אפילו את הבית חולים והכנסייה. ראית מה קרה לבחור הנוצרי שהיינו רואות בביץ'-בר ? איזה אסון, נהרג עם כל הילדים שלו. גם המון מהעורכי והעורכות דין נהרגו, גם אח של שריף'.
-- 'ראיתי, כן. שאלוהים ירחם עליהם'.
ח'ולוד והבנות שלה עדיין קבורות מתחת להריסות של מגדל דלול".
חנין זיאדה:
"הדבר האחרון שהבן שלי כרים אמר לי לפני שהוא נהרג היה 'אמא, מי שנהרגים, הם מתפללים כדי לעזור למי שעוד חיים ?', וכשהתחלתי לענות איזה תשובה כזאת מרככת ולספר לו על גן עדן, הוא אמר לי 'אמא, אם אני איהרג אני אתפלל בשבילך ובשביל אבא ואחי סמיר, ובשביל כל המשפחה של סבא'.
כשהוא אמר את זה הלב שלי צנח, אמרתי לו 'אלוהים ייתן לך חיים ארוכים' ושתקנו קצת, ואז הוא אמר לי 'אמא, כשאני איהרג אני אזכור את החברים שלי וארצה להתפלל גם בשבילם, איך אני מבקש את זה מאלוהים', אמרתי לו 'די, כרים, תשנה נושא', והוא ענה 'טוב אמא, עכשיו אני שותק ולא שואל יותר' – ואני לא ידעתי שאלו היו מילות הפרידה האחרונות של הלב והנשמה שלי".
מוחמד דאמו:
"אין משפט אחרון, כל מה שהוא אמר מבחינתי זה משפטים אחרונים, אבא שלי האהוב שהמשיך למלא את תפקידו המקצועי במסירות עילאית גם כשהוא בפנסיה ויצא להציל חיים – זה אבא שלי, גיבור העל שלי, עבדאללה עבד אל-כרים דאמו שישראל רצחה אותו".
שרה א-ראייס:
"אחותי ענתה לי סופסוף בהודעה אחרי שנותק איתה הקשר לשלושה ימים – 'המצב קשה מאוד אבל שורדים, נכון לעכשיו אני בסדר'. אחר כך הסתבר שכשהיא כתבה לי את זה היא כבר גססה מתחת להריסות".
האיה עלי:
"אחותי האהובה יום לפני שנהרגה אמרה לי 'אנחנו מחכים לתורנו, כמו כולם, רק לא יודעים מתי בדיוק נמות'. היא והילדים הקטנים שלה נהרגו למחרת בזמן שהתפללו, בצום. אחי האהוב בהודעה האחרונה ששלח אמר שהוא רוצה לדבר איתי, אבל הוא נהרג לפני שהספקנו 💔. הוא נפל בקרב תוך כדי הסתערות".
אנוואר אל-ח'טיב:
"הדבר האחרון שאחותי האהובה מחאסן אל-ח'טיב אמרה לי היה 'אני מעדיפה כבר להיהרג ולמצוא שלווה מהסבל הזה, אני ממוטטת ומותשת לחלוטין'.
שבוע שלם היא לא עצמה עין, הם היו תחת מצור והפצצות מטורפות וסבלו מרעב. כל יום היה בשבילה עינוי, להשיג אוכל למשפחה, להשיג קרשים כדי להבעיר מדורה שיהיה אפשר לבשל, היא עבדה מסביב לשעון כמו מיליון גברים.
יום אחרי שהיא אמרה לי את זה היא נהרגה💔".
מירה עלי:
"אח, הכאב. אום אבראהים ואריג' שאהין 💔💔
אני לא מסוגלת לכתוב את המלים האחרונות שדיברנו בינינו. הייתי איתן כשהטיל התפוצץ עלינו, הם הלכו ואני נשארתי.
אבל אמא שלי, כפרה עליה, כל אותו יום היא נשארה ליד הדלת מחוץ לבית, היא אמרה לי 'די, נמאס לי, אני לא רוצה להיות בבית', והדבר האחרון שאמרה זה שהיא מבקשת צ'יפס ונס קפה ועשיתי לה, ואז אחותי בדיוק חזרה מצילומים והראתה לי את התמונות שהיא צילמה, ואמרה שהיא רוצה לצאת לצלם גם מחר באותו מקום ומקווה להספיק את מה שהיא מתכננת ולחזור הביתה לפני שיחשיך.
אבל כששמש שוב זרחה על הבתים, אצלנו הבית כבר החשיך לעולמים. שתיהן נהרגו, גם אמא שלי וגם אחותי. השמש והירח שלנו נעלמו לנצח.
ועוד הרבה, הרבה. כולם מצטברים לגוש בגרון, כאב וצער בנשמה".
אוסאמה נעים:
"המלים האחרונות ששמעתי ממוחמד אבו סמרה עליו השלום: 'וואללה אחי אוסאמה, העולם הזה כולו מלוכלך, חתיכת גועל נפש, אחרי מה שהם עושים בעזה אני מתעב את כל העולם שבחוץ".
סאגְ'דה עבד אל-כרים:
"חברה שלי אִסראאְ אמרה לי 'היהודים מול הבית שלנו עם טנק, תתפללי עלי. שיהיה, לפחות אני אמות אצלי בבית ולא באוהל עקורים".
אִחסאן אל-ג'זאר:
"אבא, תביא לי בננה".
ח'יר א-דין:
ההודעה האחרונה שקיבלתי מחברי היית'ם א-נבאהין, שהיה מתכנת מבריק –
" 'אני, כמו כולם, שואל את עצמי כל יום – אלוהים אדירים, מה, אנשים בעולם לא מבינים שכל יום נהרגים כאן כמעט 160 אנשים ? 1000 הרוגים בשבוע ? אני אומר לך, אני מרגיש שאלוהים רוצה שנאבד כל תקווה שקשורה לעולם הזה, ככה שהתקווה היחידה שתישאר לנו תהיה רק אלוהים עצמו, כי כנראה באמת שאולי עדיף להתנתק רגשית מכל הפלנטה הארורה הזאת. כמה ימים אחרי שאחי נהרג אמא שלי אמרה לי בייאוש שהלב שלה מרוסק לרסיסים ושאלה איך היא תוכל לנקום על ח'אלד' ".
אַסמאאְ ג'. נעים:
"סמאח חברתי האהובה התעוררה מרעש של קוואד-קופטר, והיא אומרת לי 'אסמאא, זה נשמע כאילו שהוא כאן על אדן החלון', ואני שכנעתי אותה 'לא נו זה רק הקול של הרוח, לכי לישון, לכי לישון ואל תפחדי.' מאז הלב שלי נקרע ואני רק מתפללת שהאימה לא עינתה אותה יותר מדי לפני שנהרגה, כי כשהבת שלי ליה נהרגה לא מצאו עליה אפילו שריטה מההפצצה ולא שום הסבר לאיך היא מתה, חוץ מזה שהלב שלה כנראה נדם מרוב פחד – היא לא יכלה לשאת את זה, אהובת לבי, היה לה לב כל כך טהור ורך 💔".
עַלאאְ שאקפה:
"אבי עליו השלום התגלח ולבש גלביה, התבשם והלך להתפלל את תפילת הצהריים במסגד, ואמר לנו 'אל תדליקו מדורה ואל תתחילו לבשל עד שאני אחזור, אני אעשה את זה אחר כך'. הוא נהרג בסופרמרקט כשרצה לקנות מיץ ומצרכים, אספו את חלקי הגופה שלו. אני נזכר בדברים של אחמד בח'ית שאמר 'הארוחה המשפחתית נדחתה לעידן ועידנים ורעבונם של הנעדרים נטרף בידי הגורל' – והלב שלי מדמם כי המלים האלו ממחישות את המציאות שבה אבא שלי נהרג, של רעב נפשי ורעב פיזי וכסא שנותר ריק על שולחן האוכל, חלל שנפער ולעולם לא יתמלא".
דינה עַלאאְ עבד:
"היא אמרה לי 'אני כל כך פוחדת מהמלחמה, אני לא רוצה לעבור מלחמה עוד פעם, אני לא יכולה לשאת את זה' – ובאותו יום היא נהרגה, 12 באוקטובר, ממש בתחילת המלחמה. השבח לאל שלקח אותה אליו והציל אותה מזוועות המלחמה הזאתי 💔 שהניצולים היחידים בה הם מי שנהרגו".
ראמי אבו מראחל:
"הוא אמר: 'אם כבר למות אז זקוף על הרגליים, זה מי שאנחנו' ".
ח'וּלוּד דאסוּקי:
"סיפרתי לאחותי על חלום שחלמתי, אז היא אמרה לי 'רק אל תגידי לי שהפירוש של החלום זה שמישהו ימות, מה את רוצה להרוג אותנו ?! יאללה אני הולכת לישון, אלוהים ישמור'. חצי שעה אחר כך היא והבן זוג שלה נהרגו".
וִואאם סיאם:
"אחי אהובי אחמד, כשנהרג היה בן שמונה. אחרי שסיים להתפלל ערבית, בא וישב מולי ואמר לי 'היום התפללתי את כל חמש התפילות'. נתתי לו יד ואמרתי לו 'אחי, לאלוהים יש נחת רוח ממך, הוא בונה לך ארמונות בגן עדן'. כמה שעות אחר כך אחמד נהרג, ב-22.8.2024 💔".
אם החלל ח'ליל מוחמד:
"אחרי שמנעתי ממנו לצאת מהבית הוא בסוף התחמק, ברח למדרגות וצעק לי 'אני לא יכול לחיות בהשפלה' ".
ג'יהאד מג'ד ח'לף:
"בשיא תקופת הרעב הראשונה בצפון הרצועה, חבר אמר לי 'מחר שבת, אני רוצה להביא ארבע קופסאות שימורים שהצבא הישראל שכח והשאיר מאחור, אתה האחריות שלך זה להביא לחם, נעשה ביחד ארוחת בוקר'. השגתי פיתות וחיכיתי לשעה 11 כמו שקבענו, אבל אז צלצלו אליי ואמרו לי 'תנסה להגיע מהר שתספיק להיפרד ממנו, הוא פצוע אנוש בבית החולים אל-מעמדאני 💔".
רשא א-טוויל:
"הוא אמר לי 'אומרים שהולכים לעשות הפסקת אש לשלושה חודשים ושנוכל לחזור לבתים שלנו ולבנות את מה שנהרס, רק העיקר שנחזור ושהבית עוד עומד'. זה מה שאמר חמי, אבו מוחמד, פחות משעה לפני שנהרג. זה היה ב-22.1.2024, ולמחרת גם הבית נחרב".
איה צלאח:
"הוא אמר לנו 'באמת שאתם אידיוטים, לאן תלכו ואיך תעזבו את הבית ? להפך, במקום שנתפנה לקרובים שלנו באזורים אחרים, צריך שהם יבואו לפה. והוא צדק, היינו אידיוטים, עזבנו והלכנו לקרובים ומאז המשיכו לפנות אותנו ואותם. אחר כך כשהייתה הפסקת אש חלק מהצעירים חזרו למחנה, ואז מצאו אותו הרוג עם החברים שלו שנפלו ביחד בשורות הראשונות 💔".
אַסמאאְ מוּע'ארי:
"המלים האחרונות ששמעתי מאבא אהובי היו 'במצב הנוכחי, הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לחבק את הבנות שלי'. ובלילה האחרון, המלים האחרונות של הילדה הקטנה שלי איה היו 'בבקשה אלוהים, תשמור שלא ייפול עלינו הטיל ונישאר בחיים', ושל אחיה עבוּד: 'אלוהים, תשמור עלינו ועל אמא מהטיל' ".
וופאאְ ג'ייס:
"אחי אמר 'אני למרות הכל צריך ללכת לעבודה כי זו חובתי כבן אדם, אני חייב את זה לפצועים שצריכים טיפול '. הלך ולא חזר".
זֶיינב אבו סְווירג':
"הילדה שלי יסמין אמרה לי 'אמא, אני פוחדת נורא', ואז ביקשה ממני להלביש אותה בבגדים של אחיה ונהרגה בהם. היא הייתה בת שנתיים וחצי".
חמודי אבו צאפיה:
"ההתכתבות האחרונה שלי עם חברה שלי מהא (מצרף צילום מסך) –
- 'מתי כבר תיגמר המלחמה הזאת ?'
-- 'כנראה שלא מתישהו בקרוב, זאת השמדה. יש מצב שבסוף פשוט יהרגו את כולנו'.
- 'אלוהים ישמור'
-- 'אמן' ".
אלאאְ אאניס:
" 'המלים האחרונות שלה היו 'אני רוצה חצי פרוסת לחם לבן'. היא מתה רעבה".
סירין עבְסי:
" 'אני אוהבת אותך אמא, אני רוצה לישון', ואז היא הלכה לישון. זה היה המשפט האחרון ששמעתי מהבת שלי עַליאאְ 💔".
חלאות חיילי צהל. לא אכפת לי אם לחצתם על כפתור או הגשתם קפה. כלכם שותפים לרצח הנורא הזה. הלוואי שיטילו עלינו סנקציות כבר.