חנין מג'אדלה
הארץ
01 באוקטובר 2025
ישראלי יוצא לחופשה קצרה באירופה. הוא מחפש רגע של מנוחה, ניתוק מהמציאות האלימה והטראומטית בישראל: כיכר ציורית, גבינות טעימות, נוף ירוק ואנשים מנומסים. אבל אז — באמצע האידיליה — הוא נתקל במראה שלא פילל לו: דגל פלסטין. אחר כך בעוד אחד, ואז בשלט "From the river to the sea, Palestine will be free"; ולבסוף גם בהפגנת ענק למען פלסטין. אוי, האימה. החופשה הופכת לסיוט. הדגלים האלה, ההפגנות האלה, המועלמים מהעין הישראלית, שבים ורודפים אותו בכל מקום. הוא חוזר לארץ ומעלה פוסט מודאג. מסתבר שגם בניכר הזיכרון הפלסטיני לא נותן לו מנוחה.
עוד ועוד ישראלים חוזרים מהעולם עם אותה תובנה מטלטלת שאי אפשר יהיה לברוח ממנה בעתיד הקרוב: פלסטין ההיסטורית, שנמחקה בכוח ב–1948, נוכחת בכל פינה מחוצה לה. מה שנמחק כאן צף ביתר שאת שם. ישראלים שמתרגלים למחוק את הפלסטינים מהנוף, מהשפה ומהתודעה נדהמים לגלות שהעולם לא שותף למחיקה הזאת. ברחובות אירופה, אמריקה הלטינית ואפילו באוסטרליה, פלסטין חיה, נוכחת, צבעונית, עיקשת.
יש צדק קוסמי במפגש הזה. מאז הנכבה הדגל הפלסטיני נאסר להנפה, בפועל, במגרש הביתי שלו ועל שולחן הכנסת יש הצעה לאסור את הנפתו גם בחוק. הוא נמחק מספרי ההיסטוריה והודחק מתודעת הדורות. ספק אם יש ישראלי אחד שזכה לראות בחייו את דגל פלסטין מונף לו ככה סתם ברחוב, לא רק בהפגנות של אזרחים ערבים. הוא נתפש כצל של איום — סמל לטרור, אימה, אויב. ואז, לפתע, בחוץ לארץ הדגל עצמו מופיע לנגד עיניהם אחר לגמרי: יפה, צבעוני, רך. סמל לדרישה לצדק, אנושיות וסולידריות. דגל שאנחנו גאים בו ולא מפחדים להניף אותו.
אני חושבת על הישראלי הממוצע, זה שלמד שאין דבר כזה עם פלסטיני, שכולנו "גיס חמישי", שפלסטין היא בעצם ירדן. מה הוא מרגיש כשהוא פוגש את המציאות שמחוץ לחומה? איך זה לחיות על כוכב לכת אחר, שבו האשליה הישראלית מתנפצת כשהיא יוצאת אל מחוץ לתודעת ההסתרה?
אבל רגע, מה עם הישראלים הליברלים, אלה שדווקא לא דחוף להם למחוק את הפלסטינים, ש"מוכנים לקבל אותם" במסגרת הסדר שתפור על פי מידותיהם הציוניות — הרי גם הם נבהלים מ"פרום דה ריבר טו דה סי" ומכנים את השלט שעליו מופיעה הקריאה "שלט אלים כל כך". כמה חצופים הם האירופים האלה. הם לא יודעים ששחרור זה רק במלחמת השחרור? הם לא שמעו על פתרון שתי המדינות? אותו פתרון שישראל קברה ושרוב הישראלים מסרבים לקבל אותו?
והרי כאן נחשפת המבוכה המוסרית בכל קלונה: ישראלים מזועזעים עד עמקי נשמתם מהתמיכה העממית הרחבה בפלסטינים ברחבי העולם, אך אינם מזדעזעים מההשמדה המתרחשת לנגד עיניהם. גופות ילדים מתחת להריסות אינן מצליחות להעיר את מצפונם, אך פיסת בד צבעונית — דגל הקורא לחירות ולסולידריות — מערערת את שלוותם. סדר העדיפויות הזה רק חושף את עומק הכישלון הערכי והמוסרי של החברה הישראלית.