Shir aharon - (פוסט שנכתב בחורף)
היי מה קורה נעים מאוד, אני שיר, יהודי ישראלי סטודנט ללימודי שלום. תודה רבה על האירוע והדברים שאמרתם. רציתי להגיב לכל מיני אמרות שנאמרו פה לאורך הפאנל. חלק מהדברים שאגיד הם הצהרה, חלק תגובה, ויש כמה שאלות, מוזמנים כמובן להגיב לכל דבר ועניין.
אתחיל ואומר שאני פרו ישראלי וגם פרו פלסטיני. בעיני זה לא סותר. הפסקת המלחמה, פשעי המלחמה, הטיהור האתני ורצח ההמונים זה אינטרס משותף לשני העמים. ככל שישראל משמידה את פלסטין היא משמידה גם את עצמה. אני לא מקבל את המשוואה שנוצקה פה לאורך האירוע, לפיה זה או זה או זה. אין זה או זה. לאורך 74 שנות קיומה ישראל מכחידה לאט לאט את הפלסטינים, גם את עצמה וכל רעיון הגדרתי שלה. מתוך היותי פרו ישראלי אני מאמין שחובה עלי להיות פרו פלסטיני. בתור יהודי אני חושב שדבר ראשון עלי לקרוא לסיים את המלחמה ואת הפשעים נגד האנושות שמבוצעים בה. אני לא מדבר יותר מדי על ג'נוסייד, אין לי בעיה לקרוא לזה ג'נוסייד, אין לי שום סבלנות להתווכח האם צריך לקרוא לזה ג'נוסייד, או לא, הדיון הזה עקר בעיני. אל תקראו לזה ג'נוסייד, מבחינתי תקראו לזה משה. או מוסא. או מוזס. מה עושים עם זה? מה יוצא מזה? איפה זה רלוונטי ואיפה זה עוד ועוד דיבורים? בישראל כולם רבים על זה, באמריקה כולם רבים על זה, בעזה גוועים ברעב. בסופו של יום הבכירים בפוליטיקה הישראלית סיפקו מספיק חומרים בעצמם כדי להבין את חומרת האירוע. הבה נקרא לזה הנכבה השניה, מתאים?
השיח אודות הכרה, כשהוא נזרק לאוויר ללא קונטקסט, גם הוא חסר טעם. אתם טוענים שהכרה בג'נוסייד אינה רק רטורית; אני מבין את זה, אבל להבנתי זה יקרום עור וגידים רק כאשר בית הדין הבינלאומי יכיר בכך, ואם למדתי משהו לאורך לימודי הקצרים פה, זה שהרף שלו גבוה בהרבה מאשר הרף שמציבים מלומדי הג'נוסייד למיניהם. אם נמתין להכרה של ביה"ד הזה בג'נוסייד, זה עלול להתרחש רק כאשר כבר לא יהיו פלסטינים ברצועה. יותר מזה, מהיכרותי עם הקונטקסט בו פועלת ישראל, אני מביע חשש אמיתי שמשחקי החוק הבינלאומי ינוצלו על ידי הממשלה הפושעת וצבאה כדי לחסות לנצח באזור האפור, לגרור את כל העולם לוויכוחים, ושוב להשאיר את הנושא החשוב - הפסקת הרג מאסיבי של פלסטינים - מחוץ לתמונה. אני לא סקולר של הנושא ולדעתי מאז 1948 ישראל באופן שיטתי מדכאת ומוחצת לאט לאט את הפלסטינים. זה לא אירוע אחד, זה תהליך, והזוועות בעזה הן חלק ממנו. אני מקווה שלא חלק סופני, אבל יש סכנה כזו. כל היתר בעיני זה דיבורים גבוהים באקדמיות יוקרתיות, שנערכים בזמן שאנשים גוועים ברעב. אני יכול להציע כמה עמותות שעוסקות בעזרה ישירה לעזתים כרגע, אם תרצו לנצל את הזמן טוב יותר.
אני שולל את הקריאות למשא ומתן מאוזן בין הצדדים כרגע. לא מפתיע שהן מגיעות בעיקר מצד ישראלים, כשאתה בצד המנצח קל לך להגיד בוא נדבר, כשאתה בצד החזק קל לך להגיד שהכל מורכב. לא ניתן לדבר על פתרונות כאשר אנשים נשרפים למוות באוהלים, גוועים ברעב, אוספים את יקיריהם בשקיות או קופאים מקור. להגיד "בואו נדבר" כאשר מכוונים אקדח לראש של מישהו זו צביעות. לא ניתן לדבר כאשר ממשלה ממשיכה למנוע החזרת חטופים ועסקה. לא ניתן לדבר על הסדרה כאשר בחירות פלסטיניות ממשיכות להתבטל וחמאס או רשות פלסטינית במתכונתה הנוכחית הן האופציות. הפסקת אש היא קריטית בכל מובן שהוא, ועליה להיות הליך ראשון בתוך סדרה של פעולות של שיקום מיידי של הרצועה, שצריכה להיות מופקדת בידי פלסטינים. כמו כן יש להתייחס לפשעים המבוצעים בגדה המערבית ולהפסיק אותם, גם מצד מתנחלים וגם מצד הצבא הישראלי. זה כמובן לא נחשב פתרון - לא ניתן "לפתור" את רצועת עזה כאירוע מבודד. אגב, גם לא את חזבאללה בדרום לבנון, אבל זה כבר נושא אחר.
השיח אודות הכרה בפשעי העבר צריך גם הוא לבוא בקונטקסט, ובמקום לקדש אותו בסגנון האמריקאי - הרי אתם את הג'נוסייד שלכם כבר השלמתם - אני חושב שכדאי מאוד להבהיר שיש לו גם צד פרקטי. אני מכיר בנכבה של 1948, ובכך שכיום יש משטר עליונות יהודית שמתבטא בצורות שונות בין הירדן לים. אני מכיר בזה לא בשביל לנבור לנצח בציונות ובפשעיה, על אף הפיתוי, אלא בתור כלי לקידום מציאות של שלום. אני מכיר בכאב של האחר כי זה מה שבני אדם עושים, וזה לא מאיים עלי, ולא מבטל אותי, רק נותן לי יותר כוח ואמונה. וזה רק מחזק את הישראלי שבי, כי אני עושה את כל זה כישראלי, ולא חושב שההכרה הזו מבטלת את מדינת ישראל או את לגיטימיות ההגדרה העצמית היהודית. היא בהחלט מבטלת את ההגדרה העצמית על חשבון אחרים, שזה מה שהתקיים בארץ בה גדלתי לאורך כל שנות קיומה. ואני חושב שהייתה אז ברירה אחרת, וגם עכשיו יש; ואני לא מקבל את משוואת ה"אנחנו או הם", משחק סכום אפס זה משחק מכור.
לכל היהודים המודאגים אגיד, אל תדאגו. ישראל כמדינה לא יכולה להיות מבוטלת, גם אם יגידו את זה בכל מיני מקומות. למעשה הכי קרוב לביטול של ישראל כיישות שאתם לכאורה מכירים, זה לאפשר לממשלה הנוכחית להמשיך בשלה. מה שמעניין זה שעבור הפלסטינים שחיים בה זה לא ישנה את ישראל, רק יהפוך את החווייה שלהם למוחלטת יותר, היות והמציאות בה הם חיו ועודם חיים, מי מהם שעוד חי, שונה לגמרי מזו היהודית. עד השבעה באוקטובר החוויות האלה התקיימו בין הירדן לים לכאורה בנפרד, ואז זה נשבר. הממשלה בישראל מנסה בכל כוחה לעשות כאילו עדיין יש את זה וחלקית מצליחה, ואת מה שהיא לא הצליחה לעשות, עושים שבעים ומשהו שנות נרטיב של מחיקה, יחד עם אותו משחק סכום אפס של "אם נפתח את זה, נדבר את הטיעונים של אויבנו ונאלץ להתפנות מפה". אל תדאגו, גם האמריקאים לא התפנו מאמריקה בפעם האחרונה שבדקתי. עד כה כל לימודי ההיסטוריה שלנו לא שווים יותר מדי, אם אחרי שעברנו שואה מה שאנחנו מתעסקים בו זה רטוריקה.
בשורה התחתונה, אני רוצה לשאול: מלבד עוד אירוע בו איש לא שוכנע, הרבה מילים נזרקו לאוויר, הוגש אוכל טוב, והיה חימום נהדר, מה עוד עשינו פה הערב? כמה מאמץ הוקדש פה לקעקוע נרטיבים וטענות? כמה התבצרו פה בעמדות הנוחות שלהם? איך זה משפיע על המציאות? אני לא בטוח בעצמי כבר מה הטעם בכל זה, והרי אני באתי לפה כי לא הייתי בטוח מה הטעם במה שעשיתי שם, בישראל, בפלסטין, בארץ הקודש, בארץ השוקץ, במקום לו אני קורא בפשטות בית, וזהו זה.
(את כל זה רציתי להגיד באיזה אירוע שהייתי בו, פאנל על המלחמה בארץ, אבל ויתרתי. גם לא היה לי כוח להגיד את כל זה באנגלית [יכולתי להגיד בעברית ולטעון שככה "איי די-קולונייזד מייסלף" אבל בחיי די] וגם כי היה לי ברור שאני נגרר לתוך הטיעון של עצמי. אז הקשבתי להכל, כתבתי את כל זה וגם כמה הערות, אכלתי אוכל טעים, חזרתי למקום בו אני גר ואינו בית בשום צורה, וצפיתי בעוד תיעוד של אוהלים שרופים בעזה אחרי שישראל הפציצה אותם, ובילדה אחת צורחת בערבית, מחפשת את אבא שלה, ובתיעוד של כלב רחוב ברצועה אוכל גופה. יש הוראות פתיחה באש מאוד מדויקות, לחיילים. מגבילות. לגבי ירי בכלבים, אני מתכוון)
פוסט זה ישקע לתוך עצמו בקרוב
******