בחורה ממש חמודה בתואר שלי שיש לנו אותם תחומי עניין והיא עובדת במודיעין (צבא הכיבוש האלים) אוף. אני לא יכולה להיות חברה שלך מאמי, ואת כל כך מתוקה אבל המדים האלו מייצגים רצח ודיכוי ואת שותפה. את חמודה ואת גם שותפה ואני לא יכולה להיות חברה שלך.
בימים שלאחר הפסקת האש היה נדמה לרגע, כי ירד המסך על מלחמת 7 באוקטובר. אפשר לנשום. שמחתי על כך שתושבי רצועת עזה ינשמו רגע אחד בלי לפחד מטילים והפצצות. אמנם האסון והטרגדיה בעיצומם, אבל ההרג ייפסק. בישראל גם דיברו על חזרה לנשום, על שיקום וגם על חופשות, על משפט נתניהו ועל החרם העולמי שנראה שאינו ממהר לדעוך. חזרה לשגרה ישראלית.
אבל מתברר שהמלחמה נגמרה במובן אחד בלבד — לפחות זו שישראלים השתתפו בה. עכשיו, כך נראה, נותרה רק המלחמה הרגילה, זו שהפלסטינים ממשיכים למות בה.
חשבתי אז: אני לא יכולה ולא רוצה להתקדם מהר כל כך. ישראל מתאמצת לעבור הלאה, ואני מסרבת. איך אפשר לכתוב עכשיו על "האלימות בחברה הערבית", או על "אלימות המתנחלים בגדה", כאילו לא היינו עדים לג'נוסייד ועכשיו אפשר לקפל אותו כמו העיתון של אתמול? משהו בחזרה לשגרה הזאת נדרש לנפש העייפה והשבורה שלנו, ובעת ובעונה אחת זה מצמרר.
הייתי רוצה להגיד שהתבדיתי, אבל הג'נוסייד רק עבר שלב. מהיר פחות, שקט יותר, אבל לא פחות עקבי וקטלני. ביומיים האחרונים בלבד נהרגו בעזה יותר ממאה איש, עשרות מהם ילדים. הדם לא חדל, רק חדשות הערב הפסיקו לדווח עליו — כי בישראל ממילא לא דיווחו אף פעם.
לאן ואיך ממשיכים מכאן? העבר רודף את העתיד, והעתיד נראה כמו העבר. ובישראל? המשיכו הלאה. ועכשיו זה הזמן להתחשבן עם העולם, שלתדהמת עם ישראל אינו ממהר לקבל את המדינה בחזרה לחיק העמים.
הייתי רוצה לומר שזה עיוורון, אבל ככל שאני בוהה במי שחולקים איתי מולדת אני נוטה לחשוב שזאת עדות לשיגעון או לפרנויה, או לשניהם גם יחד. מדינה החיה במשך חודשים בתוך מרחץ דמים, משדרת את הג'נוסייד בלייב וממשיכה לדבר על "נורמליות", איבדה כל אחיזה במציאות. אין דבר נורמלי במדינה הרואה את עצמה כקורבן בשעה שהיא משמידה אחרים.
אולי אין דרך "להתקדם". לא אחרי מה שנראה, לא אחרי מה שנעשה. מדינת ישראל תמשיך לנהל את חייה כאילו הג'נוסייד נחתם, כאילו מדובר בפרק סגור, בשעה שברצועת עזה ממשיכה הספירה לאחור של החיים. אבל מה שנקבר שם לא יישאר שם; הוא יחזור, במציאות או בזיכרון, ויתבע את מקומו. כי אי אפשר לבנות עתיד כשההווה כולו הדחקה, והאדמה עצמה מסרבת לשכוח.
ואולי הדרך היחידה להתקדם היא להפסיק לברוח קדימה ולהתבונן לאחור, להכיר בעוול, לשאת באחריות. רק חברה המביטה ישירות בפשעים שביצעה יכולה להתחיל להיגמל מאלימותה. ואחר כך יהיה אפשר אולי גם לדבר על פירוק ההייררכיה האלימה שהוקמה כאן, כובשים מול נכבשים. אדוני הארץ מול נתיני האדונים. כל עוד המבנה הזה קיים, אין עתיד — לא ליהודים, לא לפלסטינים. ץ
העתיד יתחיל רק ביום שישראל תיאלץ להכיר בנחיצות השוויון האזרחי והלאומי. כיבוש וחיים על החרב אינם גזירת גורל, אלא בחירה.