|
|
|
הכאב הגדול ביותר של אם, הוא חוסר יכולת לעזור לבנה או בנותיה, ולא בגלל שהיא לא יכולה, אלא בשל העובדה שילדיה רוצים לחוות את הכאב שלהם בעצמם.
ולא לדלג על שום שלב.
הידיעה שיש מישהו שם עבורך.היא העזרה הגדולה ביותר.
אבל באמת מישהי/ מישהו כמעט כמו אם אבל כמעט זה מספיק.
אבל באמת להיות.
לשמחתי יש לי. יש לי את הלהיות הזה.
ואני חוגגת היום.
תודה לאל ולי על שאפשרתי את היכולת הזו.
תודה
אפשר לחיות עם חבר/ה איש/ה כל החיים ולא להכיר אותו כלל.
לעיתים הכאב שמישהו נושא הוא כל כך בלתי ניסבל, שהאפשרות להחישף
מפחידה עד מאד.
אני מכירה חברה טובה מאד שלי, ושאני אומרת מכירה אני מתכוונת ממש מכירה.
והיא לא מוכנה אבל ממש לא מוכנה להכיר את עצמה.
ליבת הכאב - דומה מאד לליבת הר געש.
נגיעה בה מכאיבה למי שנוגע - בסגנון אל תתערב בחיי.
הימצאות הליבה - מכאיבה למי שהיא קיימת בתוכו.
כך או כך, הגישה לנקודת כאב כלשהי, חייבת להגיע ממקום אנושי רך ואוהב.
רק באהבה, (ולא דמוי אהבה) רק באהבה, ניתן לגעת בכאב
ולרפא אותו.
במקום שאני נמצאת היום בכאב הזה,
ולשמחתי רק בכאב כי אין בי בדידות משוועת אני לא בודדה ולבד,
וגם בכאב אני לא לבד אבל אני חייבת לקבל החלטה החלטה כל כך כואבת,
שנימי נפשי צועקים הצילו.
הבחירה הינה בין שתי תעצומות נפש כל כך חזקות,
במטפורה יכולה להבין את הקשירה הזו בשתי ידיים,
מחד לעמוד בטון חזק ויציב ומאידך,היד השניה לסוסת פרא אצילית ומשתוללת.
ואני באמצע.
בהינף הברה אחת יכולה להחליט להכריע,
אך בכל החלטה הכאב יהיה משמעותי, חריף חזק ובלתי נסבל.
כל כך מקנאה עתה באילו שאחרים החליטו עבורם.
שעזבו נפרדו פרחו. זה כל כך קל ( לא שחלילה הכאב לא משמעותי ולא חזק),
אך ההתמודדות הינה עם העזיבה ולא עם ההחלטה.
העניין שלי מזכיר לי את הסרט "דלתות מסתובבות".
מה יהיה אילו?.
האהבה של המתבגרים היא אהבה מינית ומקורה באיזור החלציים של שניהם. הליבידו שלהם מצמיד אותם, כוחות החיים מתחילים במשחק החיזור, אהבה כזו היא בד"כ קצרת מועד, תלויה בדבר. היא תלויה בפחד שלו/ה מאינטימיות, ובפחד שלו/ה מנטישה. האהבה המינית היא אהבה של פני השטח, אין בה עומק ואין בה נצחיות.
האהבה השניה היא אהבה של רגש ומקורה בלב. מאפיינת אותה האהבה של הורים לילדיהם. האהבה הזאת היא יותר מחויבת, ויותר מאוזנת. אימא תקבל את בנה בכל מצב, אהבה זו היא גבוהה, וכמעט אינה תלויה בדבר, אך היא מובנת מאליה. בתרגילי הטנטרה. אנחנו עושים אהבה עם בני זוג, משפיעים עליהם את אהבתנו הבלתי מוגבלת. אחרי סקס טנטרי יש תחושה הרמונית שאין יותר לאן ללכת, שהכל כבר כאן. סקס טנטרי מביא אותנו לאותו מקום של להיות הורה, המקום של האהבה הבינונית, אהבת הלב ואנשים שמאומנים באהבה כזאת ידעו חיי זוגיות מספקים ביותר. הם יסלחו לבני זוגם תמיד ולא ישפטו אותם כאילו בן או בת הזוג הם ילדם.
האהבה השלישית נקראת סובלנות והוא מתרחשת כאשר הרוחניות והרגש נפגשים. בודהה אמר שסובלנות פירושו "אהבה פלוס מדיטציה" ואהבה של סובלנות היא אהבה שלא רק שאינה תלויה בדבר, ולא רק שהיא אינה מובנת מאליה, אלא שהיא לא תלויה באובייקט. האהבה השלישית היא אהבת המוארים אשר מתייחסים לכל אדם כאילו הוא בנם. אשר סולחים לאנשים שהם אינם מכירים, אפילו אם פגעו בהם.
ניתן להתבונן בהגדרת הטנטרה בהיבט המצומצם שלה ,
אך הטנטרה במהותה הינה סוג של אהבה, לא של יחסים,
היחסים עצמם הם כלי לביטוי הטנטרי.
ולואי על כולנו התיחסות לבני האדם כפי שהטנטרה מבקשת. אמן.
יכולה לומר לך שאני עוד לא נמצאת במקום הזה, אני שואפת להגיע לשם אבל עדיין לא שם רבים מהחלקים שבי הם רעים, וסובלים עדיין לא מיגרתי את כל הרע שבתוכי.
אין בליבי ונפשי כל ביקורת או שפיטה כלשהי לאדם, באשר הוא אדם.
כל אחד יעשה כלבבו.
אנא אם מישהו רואה בדברי צל צילו של הכותרת. סליחה.
לא זו הכוונה.
אנא ראו את הנכתב מעבר למילים. תודה.
מעבר לכאב הבילתי ניסבל נמצאת המנוחה, אם זה כל כך פשוט אז מדוע לא צפוף שמה במנוחה?
הסיבה די טרוויאלית, אנו נעצרים בפיתחה של הכאב, ואו/ מתעלמים מהכאב ואו/ מנסים להתנתק ממנו. ולכן הכאב לא עובר בחוויה שלנו, ומאחר וכך פני הדברים ישנו מאמץ על אנושי לעיתים לחוות כאב שוב ושוב ושוב אך כל זה אינו קשור כלל למה שאנו רואים,חווים ומרגישים.
אני רואה אנשים סובלים אך לא כואבים,
אני רואה אנשים מתמכרים לסבל אך לא חווים אותו.
אני מכירה אנשים שאוהבים כאב אך לא מרגישים אותו.
אני רואה אנשים הפוחדים מהכאב שמרשים לאחרים לכאוב עבורם.
אני רואה אנשים הכואבים אך לא עבורם אלא עבור האחרים.
כואב לי לראות את סבלו של האחר.
כואב לי להרגיש את כאבו של האחר.
אני חשה כאב עצום כל כך כאשר אני חווה, רואה, מרגישה, באנקת נשמתו הדואבת של יצור חי.
מעבר לכאב הבלתי נסבל קיימת המנוחה.
מי ימצאנה?
