מסע של קצוות - בין שקט לסערה

אני אוהבת סוגים שונים של מוזיקה, כמו שאני כנראה אוהבת סוגים שונים של סקס.

פעם שקט, פעם רועש,

פעם עדין, פעם חזק,

פעם קצר, פעם ארוך,

פעם מהלב, פעם מהגוף,

יש שירים שלוקחים אותי היישר לזמן ומקום ספציפיים בציר החיים שלי. לטוב או לרע, לעצב או שמחה.

לאחרונה התחשק לי לפנק את עצמי בצעצוע חדש.

גם משהו שניתן לשלוט עליו מרחוק (מי אמר שליטה ולא קיבל?!) וגם משהו שיהיה מעניין וחדשני. לא אותם מקצבים ואפשרויות.

ואז פגשתי כמה צעצועים פוטנציאליים.. וכשנתקלתי בתיאור שניתן להתאים את הקצב למוזיקה אהובה, הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה.

השיר הראשון שעלה לי בראש, הוא השיר הזה -

כשאני מאזינה לשיר הזה, אני חוזרת לאי שם, לפני כשמונה שנים, אני נוהגת בדרך הביתה.

מישהו שבר לי את הלב. וזה כואב.

הראשון שחדר אלי בעודו מסתכל לי בעיניים. ומבקש שאסתכל עליו גם.

צמרמורת של עונג עוברת בי בעודי נזכרת בכך.

זה היה מסעיר ומביך בו זמנית. עוד סחבתי איתי מבוכה לכל מני מקומות. חבל. 

השמיים בוכים וכך גם העיניים שלי בוכות.

בחוץ גשם על החלונות, בפנים דמעות על הלחיים שלי.

שמה את השיר הזה ב"ריפיט", פול ווליום, והקול שלי, שבוכה ושר בו זמנית. כאב ועונג. קשה להסביר.

בהחלט רואה את עצמי מתענגת לצלילי השיר הזה. מערבולת של רגשות. אהבתי, חשקתי, הרגשתי, נפגעתי, אבל גם חוויתי וחייתי.

לא מתחרטת על כלום.

רק על מה שפחדתי מדי לנסות. ותמיד אתהה מה היה קורה אם....

הלאה.

עוד שיר שמעורר לי את הדופק -

אבל לא בטוחה שהוא מתאים למקצב של ויברטור... אבל הזיכרון בהחלט כן.

זה מחזיר אותי לנסיעה ספציפית ברכבת. ברחתי אל זה שגרם לי להרגיש אהובה, מיוחדת, זה שעזר לי לעבור לא מעט לילות רעים. 

Coz I don’t care when I’m with my baby yeah

All the bad things disappear

And you making me feel that maybe I am somebody

I can deal with the bad nights when I’m with my baby yeah (ooh, ooh, ooh)

Coz I don’t care As long as you just hold me near

You can take me anywhere

and you making me feel like I’m loved by somebody

I can deal with the bad nights when I’m with my baby yeah

הגעתי לביקור. עבורו ביקור, עבורי בריחה,

נסענו לחוף הים.. מאזינה לשיר, וחוזרת אל אותו החוף, אותו הרכב, אותה תחושה של תשוקה ללא גבולות.

הפעם לקחתי איתי חרטה לדרך. בהחלט כן. חבל שלא העזתי..

התביישתי. פחדתי שיראו אותנו.

אז לא הורדתי את הגרביון והתחתונים... למרות שהחצאית שלי היתה מסתירה.

למרות שכל נים בגוף שלי רצה אותו בתוכי. הנרתיק שלי זעק.. הייתי מוצפת מתחת לבגדים, כל כך מוצפת.

"תצליחי לגמור ככה?" הוא שאל אותי, כאילו אצליח מעבר לבגדים, בלי להרגיש את הזין שלו עמוק בתוכי. 

"לא", אמרתי..

למרות שהלוואי ויכולתי. בחיי, הלוואי ויכולתי להרגיש את הפורקן של כל מה שהלך והצטבר עם כל רגע שלנו ביחד, עם כל נשיקה, מגע, ליטוף.

הוא על כיסא הנהג,

אני מעליו, הרגליים שלי לצידי הירכיים שלו. איזה מזל שהייתי גמישה. 

שולפת מהתיק שלי צעיף עדין. מכסה לו את העיניים.

ובעודי מנשקת אותו, הולכת ויורדת לכיוון הג'ינס שלו. פותחת אותו. יורדת לשבת על הברכיים מתחת להגה.. ומכניסה אותו לפה שלי. 

הלוואי ויכולתי לגמור מהתחושה העילאית שבלענג אותו ככה. 

היחיד שגמר לי בפה, ואהבתי את זה. היחיד.. יכולתי לרדת לו כל היום... 

בפעם הבאה, שבסוף לא הגיעה, התכוונתי לשחרר כל חסם, כל חשש, ופשוט להתמסר. בלי לחשוב, בלי לדאוג, רק להנות.

החיים החליטו אחרת. 

וכך הבנתי שכל יום צריך למצות עד תום. כאילו אין מחר. ואם יגיע המחר - נתעלה על האתמול.

עד כאן שידורינו לפוסט הפותח...