מסע של קצוות - בין שקט לסערה

אני חושבת שהדבר הכי מופלא במערכת יחסית BDSMית הוא התקשורת.

לא חוויתי. לא באמת. לא עדיין.

אבל האזנתי לפודקאסט השלם "סימנים".. ואם לא מכירים, רוצו לחפש..

ועניין התקשורת קוסם לי בטירוף.

יותר מאשר הסקס, הקינק, וכל מה שבא עם זה.

תקשורת כנה, פתוחה, ללא מעצורים, 

התפשטות של הלב, התפשטות של הנפש.

פעם השתמשתי במילים האלה בסטינג אחר.

טיפולי. למען האמת.

ובפודקאסט נשמע לי שיש הרבה "טיפולי" בבי.די.אס.אם.

בא לי שיטפלו בי.

זה לא קרה מלא זמן.

השאלה היחידה אם אני צריכה שולט, או פסיכולוג.

אולי שניים באחד?!

:)

כל אלה יכולים להיות יופי של "אפטר קייר",

אבל תאכלס, אני מעדיפה הודעות זימה.

הודעות מהרגע שנפרדים, ועד הפעם הבאה,

שאתה לא יכול בלעדי,

וכבר מתגעגע,

שהיה לך מדהים,

שעומד לך רק מהמחשבה של מה שעשינו, ומה עוד נעשה.

שאתה מת שנוכל לגנוב לעצמנו עוד כמה רגעים או שעות.

מתגעגעת אליך. מבלי שבאמת הלכת לי.

מזמן לא נכנסתי לכאן.

שקעתי בעומקי הבדידות והעצב.

החיים עצמם וזה..

ואז נפגשנו.

אחרי המון זמן שלא.

והרגשתי, אחרי ששמעתי פודקאסט שלם על BDSM, שמה שהוא עושה איתי זו אלימות ולא בי.די.אס.אם.

ובפעם הראשונה איתו - לא גמרתי.

לא רציתי ללכת בלי לגמור, אז אוננתי.. בהתחלה מולו ומשלא הצלחתי, ביקשתי שישאיר אותי רגע לבד.

הייתי כבר על הקצה כל כך הרבה פעמים, ואז באה סטירה,

או נשיכה,

או פליק בישבן, או באיבר המין.

כאילו אין באמת היגיון בדברים שהלכו שם.

הוא סתם שיגע אותי.

נשארתי עם תחושה לא טובה.

והקשר מאז בהתאם - שממה.

מעדיפה להיות בודדה ולא בקשר שאינו מיטיב.

זהו.

לפעמים כדאי שהפנטזיה תישאר כזאת.

יש בן אדם בעולם הזה,

שהנפש שלי מאוהבת בשלו, יותר מאשר מילים יכולות לבטא.

נקרא לו דני.

מאוהבת בו כבר שכחתי כמה שנים. אבל תמיד יש סיבה למה לא. גם אחרי שחיכיתי מספיק זמן כדי שזה יהיה "חוקי", זה עדיין לא הספיק.

לנצח אתהה אם הוא בכלל רצה אותי אי פעם, עשירית ממה שרציתי ואני רוצה אותו.

יחסית לאדם בעל ביטחון עצמי בינוני ומטה, הרגשתי שהוא רצה. ואני לרוב אפספס סימנים..

אם רק הייתי עושה עוד צעד אחד.

אני מעדיפה להתחרט על משהו שעשיתי מאשר לתהות לנצח מה היה קורה אם....

פאסט-פורוורד לימינו אנו.

עדיין חושבת עליו. למרות שעבר מלא זמן. הנשמה שלי לא יכולה להוציא אותו מהקישקעס. פשוט לא. לא חושבת שעובר יום בלי שהוא יעבור לי בראש, בצורה כזאת או אחרת. בלי כוונה. בחיי בלי כוונה. הלוואי והייתי יכולה לשלוט בזה.

לאחרונה חודש קשר עם דני אחר. במקרה עוסקים באותו התחום. חיצונית אין שום קשר או דמיון, אם כבר להיפך...
הפכים של ממש.

אבל משהו בהזדמנות לגנוח את שמו ממש עשה לי את זה.

מעולם לא טענתי לשפיות נפשית. רק אומרת.

בכל אופן, גם עם הדני הזה יש לי היסטוריה. לפני המון שנים, נפגשנו. הוא רצה אותי. אני רציתי אבל פחדתי. פחדתי עד אימה. הייתי אישה של איש אחד ולא יכולתי לדמיין מצב שמישהו אחר נוגע בי. היה לי רצון וכמיהה, אבל הפחד שיתק אותי. וזה התמסמס.

והנה הגיעה לה הזדמנות שנייה. אחרי באמת זמן ארוך כמו נצח. ולהפתעתי הרבה, דני זוכר אותי למרות שלא היה בינינו כלום, זוכר שרצה. זוכר שחשב שאני בכלל לא מינית. שאני בטח אפילו לא מאוננת. הלם כזה. הפער בין המראה מעל פני השטח, ומה שקורה מתחת...

נפגשנו.

עצמתי עיניים ורציתי לדמיין את הדני הראשון... איתי שם. אבל לא הצלחתי. 

הכל היה כל כך מציף. כל כך נעים ורך... יותר מדי רך.

ולמרות שלא היו אלמנטים בי.די.אס.אמים, אני כן מצפה ל"אפטר קייר" מהפרטנר שלי. שירים לי, שישבח את ביצועיי, או את הגוף שלי, או משהו... שיגרום לי להרגיש שהוא צמא לעוד ממני. ועוד ממה שקרה בינינו ומאמינה שיכול להיות פי מיליון משובח יותר,

ואני מוצאת את עצמי חרמנית בטירוף לעוד מזה... אבל לבדי לגמרי...

בתהום.

הסקס שלנו חזק, מטריף, מסעיר, אין בו שום עדינות.
ביקשת שאביא פנטזיה.
שנגשים ביחד.
כל דבר.
בחרתי עדינות. לא זוכרת את התחושה.

מקלחת נעימה וחמה,
שנינו ביחד
מתנשקים,
נוגעים,
מתענגים,
מסתבנים
נותנים למים לשטוף אותנו יחד עם היום
ויוצאים
מגבת קטנה עוטפת אותי
אבל לא נשארת עלי הרבה זמן
אתה משכיב אותי
מורח שמן עיסוי ומתחיל לחקור את הגוף שלי
המגע העדין מחרמן אפילו יותר מהחזק
מרגישה את הרטיבות בין הרגליים,
מתחילה לטפטף
הנרתיק שלי מייחל לזין שלך
כל כך..
בדרך כלל כבר מזמן היית נעוץ בתוכי
אבל אמרנו שהפעם לוקחים את זה באיזי..
אתה עובר על כל פיסת עור..
הפטמות שלי מזדקרות.. כל הגוף שלי בוער.. הדופק שלי עולה, העונג אחר, אפשר להתמכר אליו.
אתה מגיע לדגדגן שלי עם הלשון, אתה אוהב את התגובה שלו למגע שלך,
אני מזכירה לך שעדין הפעם.
אתה מלקק בעדינות, מתענג על הדגדגן וגם אני,
המגע עדין, רוצה את האצבעות שלך בתוכי.
אבל עוד לא.
בא לי אותך ובא לי גם למשוך את זה..
הנאה מייסרת קצת.. הגוף דרוך בטירוף.
מביא אצבע ומתחיל לעלות איתה מעלה מטה, על השפתיים.. נוגע, לא נוגע,
מכניס קצת את האצבעות.. ויוצא.. זה מטריף.
זה מצמרר אותי אפילו לכתוב את זה.
אני מתכווצת מעונג, וה..................

נגמרה לי המוזה. לא מצליחה להמשיך לכתוב בכלל.

אני צריכה סקס. ולא עדין בכלל. אלא בדיוק כמו שאתה מזיין אותי. 

איף.

מתגעגעת. כל כך.

מהצד האחד,

עדינה, שקטה, עושה רושם שלא מאוד מינית, חסודה קצת אולי, ביישנית..

ככה הכיר אותה, וככה היא נשארה מבחינתו.

מהצד השני,

ככל שהתבגרה, הפכה ליותר סוערת, מלאת תשוקה, ליבידו, סקרנות, תעוזה...

אפשר לקרוא לזה צדדים,

אפשר לקרוא לזה אבולוציה.

היא יכולה להתרחש בסנכרון עם החצי השני.. ואז זה יכול להיות מושלם. 

ומה עושים כשזה לא? בעיה.

אפשרות אחת היא להתפשר. ולחיות חיים...

בלי תבלינים.

בלי שיאים.

בלי סערות.

שעמום.

בשביל זה הגענו לעולם?

אפשרות נוספת לחיות חיים מפוצלים.

החיים הרגילים.. והחיים המקבילים.

בחיים הרגילים, אין יותר מדי. שגרה. הצד האחד הוא היחיד שרואים.

החיים המקבילים הם החלק המעניין. הצד האחד והצד השני מתערבבים, ויוצרים חוויות של..

שיאים

ריגושים

חוויות

התנסויות

חציית גבולות ובעצם היעדר גבולות

עונג הדדי הוא שם המשחק..

ובכל מפגש בין שני אנשים, השמיים הם הגבול.

בחירה בדרך הזו תשאיר אותנו צעירים, מרוגשים, מוטענים בסוללה של החיים.

אבל לכל בחירה יש מחירים.

אין מבצעים באפשרויות של החיים.

כמה ימים אחרי, הגוף שלי עדיין מרגיש אותך.
כאילו ידעת שעד הפעם הבאה יעבור זמן, ורצית להשאיר לי משהו לשחזר, משהו לפנטז עליו, ולחשוב על הפעם הבאה.
הדגדגן שלי עוד פועם... ועם כל זיכרון שצץ לו, צמרמורת של עונג עוברת בי, בכל מקום בו נגעת בי.
חיוך שובב, סומק טבעי בלחיים, ואני נשאבת אל אותו היום.. ובא לי עוד ועוד ממך.
כל מחשבה מחרמנת אותי בטירוף.
עם האוכל בא התאבון, ואני מורעבת לעוד ממך. עוד ממני. עוד ממה שאנחנו עושים ביחד.
כל פעם שמסתכלת במראה, מחפשת אותך בסימנים שהשארת עלי...
לקח לזה זמן להופיע, אבל באחת הפעמים אני פתאום ראיתי את היד שלך על השד השמאלי שלי. היה לך קשה להתנתק.. ללא ספק.
זה הצחיק אותי כל כך. ובימים הבאים היד הזאת שינתה צבעים.. עד שנעלמה.
הפטמות שלי רגישות וכואבות, פי הטבעת, הדגדגן, הנרתיק, הכל עוד פועם, רגיש, כואב..
אבל שלא תתבלבל.. היה לי מדהים. ונראה לי שגם אתה לא סבלת :) 
אם רק היינו אחד ליד השנייה בטח אי אפשר היה להפריד בינינו... אבל מה שקצת כואב גורם לי לפנטז, על סקס עדין איתך.
כזה שעוד לא עשינו.
מהשנייה שאתה נוגע בי ועד שאנחנו נפרדים, אני מרגישה בסוג של אורגזמה מתמשכת.. וטוב לי.
טוב לי המגע,
עפה על התשוקה,
התאווה,
על כמה שאתה אוהב את הגוף שלי,
וכמה שנוח לי לזרום איתך.. ולהתנסות בדברים שטרם חוויתי.
הגוף שלי הוא כמו גן משחקים חדש בשבילך.
אתה נכנס לכל מקום, בוחן כל פיסה, מחפש עוד נקודות עונג, עוד הפתעות..
קשוב לי. מפחד עלי קצת. אני מרגישה.
אבל אין צורך.
הבטחתי לעצור אותך אם זה יותר מדי.
ואני מתפתלת מעונג מעליך, מתחתיך, לצידך, 
כאב ועונג מתערבבים,
אני לא יודעת מה אני מרגישה, איפה, הכל מבולגן, אבל טוב. בעיקר טוב.
אבל גיליתי משהו.. שקצת מבאס אותך, אבל אתה ילד גדול ותתמודד... 
כשאני מופתעת, אם זה מפליק פתאומי, אחיזה מסוימת, מילה או תנועה או כל דבר שלא צפיתי מראש,
האורגזמה מתחמקת ממני...
ויחד עם זאת, כל כך קרובה, כל כך הרבה פעמים,
אורגזמה מתמשכת.
עונג אינסופי.
והאורגזמות בשרשרת עוד יגיעו. אין לי ספק.

מתחילה לכתוב. ונתקעת.

מתחילה שוב. ולא מוצאת את המילים.

איפה המוזה שלי?

איפה המילים שהיו מגיעות בזרימה מושלמת מהראש והגוף שלי, אל הדף, אל המסך, אל המקום שמארח את התשוקות שלי באותו רגע?

הלב שלי פועם חזק. מת להסתנכרן עם הפעימות שלך. 

הגוף שלי משווע לגוף שלך. החזק. העוטף. המדהים.

הדגדגן שלי.. והכוס שלי.. מוטרפים מהמחשבה על הזין שלך. הגדול. הזקור. המושלם.

אתה כל כך רחוק.

ועבר יותר מדי זמן.

והמוזה, הולכת ודועכת.. מנמנמת... נרדמת..

ופתאום,

משהו מזכיר לי אותך. 

ואני מתה לכתוב.. לחוות את זה אפילו בדמיון שלי. להתענג על זיכרונות ועל פנטזיות שטרם מימשנו.

אבל לא יוצאות המילים. לא מצליחה לדמיין את הסקס הבא שלנו.

הכל מבולגן לי. 

וכל מה שאני צריכה זה שתבוא.

תקרא בשמי.

תפקס אותי.

תשתיק את כל הקולות בראש שלי.

תאסוף את כל המחשבות ותעיף אותן לכל הרוחות.

תקרא בשמי שוב.

תנשק אותי כאילו חיינו תלויים בכך..

וניסחף ביחד אל העונג הבא.

המוזה המוזיקלית גם בקצר. תציעו שיר שעולה לכם בראש.

אני אוהבת סוגים שונים של מוזיקה, כמו שאני כנראה אוהבת סוגים שונים של סקס.

פעם שקט, פעם רועש,

פעם עדין, פעם חזק,

פעם קצר, פעם ארוך,

פעם מהלב, פעם מהגוף,

יש שירים שלוקחים אותי היישר לזמן ומקום ספציפיים בציר החיים שלי. לטוב או לרע, לעצב או שמחה.

לאחרונה התחשק לי לפנק את עצמי בצעצוע חדש.

גם משהו שניתן לשלוט עליו מרחוק (מי אמר שליטה ולא קיבל?!) וגם משהו שיהיה מעניין וחדשני. לא אותם מקצבים ואפשרויות.

ואז פגשתי כמה צעצועים פוטנציאליים.. וכשנתקלתי בתיאור שניתן להתאים את הקצב למוזיקה אהובה, הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה.

השיר הראשון שעלה לי בראש, הוא השיר הזה -

כשאני מאזינה לשיר הזה, אני חוזרת לאי שם, לפני כשמונה שנים, אני נוהגת בדרך הביתה.

מישהו שבר לי את הלב. וזה כואב.

הראשון שחדר אלי בעודו מסתכל לי בעיניים. ומבקש שאסתכל עליו גם.

צמרמורת של עונג עוברת בי בעודי נזכרת בכך.

זה היה מסעיר ומביך בו זמנית. עוד סחבתי איתי מבוכה לכל מני מקומות. חבל. 

השמיים בוכים וכך גם העיניים שלי בוכות.

בחוץ גשם על החלונות, בפנים דמעות על הלחיים שלי.

שמה את השיר הזה ב"ריפיט", פול ווליום, והקול שלי, שבוכה ושר בו זמנית. כאב ועונג. קשה להסביר.

בהחלט רואה את עצמי מתענגת לצלילי השיר הזה. מערבולת של רגשות. אהבתי, חשקתי, הרגשתי, נפגעתי, אבל גם חוויתי וחייתי.

לא מתחרטת על כלום.

רק על מה שפחדתי מדי לנסות. ותמיד אתהה מה היה קורה אם....

הלאה.

עוד שיר שמעורר לי את הדופק -

אבל לא בטוחה שהוא מתאים למקצב של ויברטור... אבל הזיכרון בהחלט כן.

זה מחזיר אותי לנסיעה ספציפית ברכבת. ברחתי אל זה שגרם לי להרגיש אהובה, מיוחדת, זה שעזר לי לעבור לא מעט לילות רעים. 

Coz I don’t care when I’m with my baby yeah

All the bad things disappear

And you making me feel that maybe I am somebody

I can deal with the bad nights when I’m with my baby yeah (ooh, ooh, ooh)

Coz I don’t care As long as you just hold me near

You can take me anywhere

and you making me feel like I’m loved by somebody

I can deal with the bad nights when I’m with my baby yeah

הגעתי לביקור. עבורו ביקור, עבורי בריחה,

נסענו לחוף הים.. מאזינה לשיר, וחוזרת אל אותו החוף, אותו הרכב, אותה תחושה של תשוקה ללא גבולות.

הפעם לקחתי איתי חרטה לדרך. בהחלט כן. חבל שלא העזתי..

התביישתי. פחדתי שיראו אותנו.

אז לא הורדתי את הגרביון והתחתונים... למרות שהחצאית שלי היתה מסתירה.

למרות שכל נים בגוף שלי רצה אותו בתוכי. הנרתיק שלי זעק.. הייתי מוצפת מתחת לבגדים, כל כך מוצפת.

"תצליחי לגמור ככה?" הוא שאל אותי, כאילו אצליח מעבר לבגדים, בלי להרגיש את הזין שלו עמוק בתוכי. 

"לא", אמרתי..

למרות שהלוואי ויכולתי. בחיי, הלוואי ויכולתי להרגיש את הפורקן של כל מה שהלך והצטבר עם כל רגע שלנו ביחד, עם כל נשיקה, מגע, ליטוף.

הוא על כיסא הנהג,

אני מעליו, הרגליים שלי לצידי הירכיים שלו. איזה מזל שהייתי גמישה. 

שולפת מהתיק שלי צעיף עדין. מכסה לו את העיניים.

ובעודי מנשקת אותו, הולכת ויורדת לכיוון הג'ינס שלו. פותחת אותו. יורדת לשבת על הברכיים מתחת להגה.. ומכניסה אותו לפה שלי. 

הלוואי ויכולתי לגמור מהתחושה העילאית שבלענג אותו ככה. 

היחיד שגמר לי בפה, ואהבתי את זה. היחיד.. יכולתי לרדת לו כל היום... 

בפעם הבאה, שבסוף לא הגיעה, התכוונתי לשחרר כל חסם, כל חשש, ופשוט להתמסר. בלי לחשוב, בלי לדאוג, רק להנות.

החיים החליטו אחרת. 

וכך הבנתי שכל יום צריך למצות עד תום. כאילו אין מחר. ואם יגיע המחר - נתעלה על האתמול.

עד כאן שידורינו לפוסט הפותח...