מתחילה לכתוב. ונתקעת.
מתחילה שוב. ולא מוצאת את המילים.
איפה המוזה שלי?
איפה המילים שהיו מגיעות בזרימה מושלמת מהראש והגוף שלי, אל הדף, אל המסך, אל המקום שמארח את התשוקות שלי באותו רגע?
הלב שלי פועם חזק. מת להסתנכרן עם הפעימות שלך.
הגוף שלי משווע לגוף שלך. החזק. העוטף. המדהים.
הדגדגן שלי.. והכוס שלי.. מוטרפים מהמחשבה על הזין שלך. הגדול. הזקור. המושלם.
אתה כל כך רחוק.
ועבר יותר מדי זמן.
והמוזה, הולכת ודועכת.. מנמנמת... נרדמת..
ופתאום,
משהו מזכיר לי אותך.
ואני מתה לכתוב.. לחוות את זה אפילו בדמיון שלי. להתענג על זיכרונות ועל פנטזיות שטרם מימשנו.
אבל לא יוצאות המילים. לא מצליחה לדמיין את הסקס הבא שלנו.
הכל מבולגן לי.
וכל מה שאני צריכה זה שתבוא.
תקרא בשמי.
תפקס אותי.
תשתיק את כל הקולות בראש שלי.
תאסוף את כל המחשבות ותעיף אותן לכל הרוחות.
תקרא בשמי שוב.
תנשק אותי כאילו חיינו תלויים בכך..
וניסחף ביחד אל העונג הבא.
המוזה המוזיקלית גם בקצר. תציעו שיר שעולה לכם בראש.