לא נשאר מה לומר, הלב שלי שבור, והדמעות לא מפסיקות להרטיב את העיניים.
איך הדבר הנכון יכול להרגיש כל כך רע?
המחשבות עליך לא פוסקות והראש שלי קודח, כל שניה היא מאבק, הלב רוצה להתחרט, להתקשר ולהגיד שנסדר הכל.
אני באמת רוצה לסדר הכל! אבל אני יודע שיש דברים שנצטרך לסדר לבד עכשיו, יש דברים שמצריכים מאיתנו לנוע כל אחד לדרכו. וזה שובר לי את הלב.
אובדן התקווה כואב מאוד, אבל ראיתי בעינייך שגם את כבר איבדת את התקווה, אני יודע שהיית מציעה לתקן אם חשבת שאפשר.
אבל התקווה לא עזבה אותי לגמרי, יש קול בראש שלי,
״אתה תמצא את הדרך בחזרה אליה כשהזמן שלכם יהיה נכון״
אני זוכר שאמרת לי שאת מרגישה שזה לתמיד, אתמול נפרדנו. ואני עדיין מרגיש שזה לתמיד.
אני מקווה שעוד תפתחי לי את הדלת, כמו בפעם הראשונה שנפגשנו ותחייכי אלי מלמטה כמו אז.
אני מקווה שאמצא את הדרך שלי בחזרה אליך ואצליח לעשות אותך לאישה המאושרת ביותר שיש, הרי זה כל מה שרציתי שתהי.
את כל הכעסים שחררתי, זה מרגיש טוב ונקי, זה מרגיש כמו האהבה שלנו בתחילת הדרך.
אבל עכשיו, אני אוהב אותך אפילו יותר.
אני רוצה למצוא את הדרך שלי בחזרה אליך!