לא רלוונטי

בחיים שלי לא התייחסו אלי כל כך רע בקטע כל כך טוב!
אני אמרתי לך מראש שזה מגיע לי השבוע, אני כבר שבועיים מסתובב, מזיין, משפיל, מחפיץ.
אני צריך משהו מקרקע, ובחיי כמה שקרקעת אותי.
בשלב מסוים אני כבר חשבתי שאולי את לא רוצה לשחק איתי בכלל, והינה הרגל שלך דורכת על הראש שלי, הפרצוף שלי נצמד לרצפה, בדיוק איפה שמגיע לי להיות אחרי הדברים שעשיתי בשבועיים האחרונים.
ברגל אחת את שוללת ממני את החופש לנשום, ועם השניה את מתחילה למחוץ את הכלי שהוא השתמשתי בכזו פזיזות לאחרונה, אני מפחד! פתאום אני מפחד מהכאב, זה בגבולות שלי, זה בסדר. אבל הפחד מציף אותי מבפנים, או שאולי זו התרגשות?
אני רוצה בזה, רוצה לכאוב, רוצה להיות שם, מונמך, חשוף, רוצה שתגרמי לי לשלם מחיר.
רוצה שתחפיצי אותי ותשתמשי בי איך שבא לך!
אף אחד לא הביא אותי למצב כל כך שביר לפני. ועכשיו את דוחפת אותי עוד קצת, שריטות , צביטות , הצלפות, כאב.
הראש שלי מתחתיך, הפרצוף שלי מוצמד לרצפה והידיים שלי מרותקות לרצפה תחת רגלייך. חוסר אונים כל כך משחרר!
אני מתמסר לאומללות, מתמסר לחוסר השליטה. מחבק את זה, מקבל באהבה את הכאב.
תחושה מעניינת, להיות סוף סוף בצד הזה של הדברים.
איך כמה שאני מגשים את עצמי יותר בתפקיד הדומיננטי, התאבון שלי לצד השני גדל. ידעתי תמיד שאני לא מעוניין לוותר על שום צד בסיפור הזה.
קל לי מאוד לקחת את השוט ליד, להכאיב, להשפיל, להסתכל על פנים יפות ולטנף אותן!
אבל להשתוקק לכף רגל שתדרוך עלי, לידיים שיגעו בי כאילו אני חתיכת בשר, לדמות שתוכל לקחת אותי ולעשות לי, את מה שאני כל כך אוהב לעשות לאחרים,
את זה אני לא יכול למצוא בכל מקום.
ואת נותנת לי את זה, את נותנת לי להתמסר ולוותר על השליטה, את נותנת לי תזכורת ומושג, איך זה מרגיש להיות הצעצוע, להיות חפץ לשימוש.
תודה לך על שרצית לשחק איתי, תודה על זה שקילפת את השיריון שלי וחיטטת לי בפצעים.
תודה אל האפשרות להתפרק כמו שאני לא יכול בשום מקום אחר!
אני מחכה לפעם הבאה, אני מחכה לראות מה יצא ממך כשתרחמי עלי עוד פחות! אני מבטיח לצבור כמה שיותר חטאים עד אז ולהרויח את הסוליה של הנעליים שלך ביושר 😈