היא עושה לי שקט מבפנים.
עיניים עדינות, כחולות, ושיער בלונדיני טבעי שתמיד מתפזר — לא משנה כמה פעמים היא אוספת אותו.
החיוך שלה נעים ואמיתי, וכל הגוף שלה נראה תמיד כל כך עדין ורגוע.
גם כשהיא מתאמצת, היא עדיין נראית חיננית, שלווה.
יש לנו רגעים… שאני פשוט יודע.
יודע שהיא יודעת, מבפנים.
אבל הרכבת כבר נסעה. אני עשיתי את הבחירות שלי.
בחרתי להשחית עוד קצת את הנפש שלי — במקום לנסות, לשם שינוי, משהו טוב.
היא והוא מחפשים דירה שתתאים להם.
זוג חמוד.
הוא בחור שנראה מבחוץ די רגיל, די ממוצע.
לא משתווה לי בשום היבט שאפשר לראות במבט חיצוני.
אבל הוא שלה.
וכנראה מסיבה טובה.
אנשים מאוד יפים הפכו בעיניי למכוערים ברגע שהבנתי כמה מכוערים הם מבפנים.
יופי הוא משהו שיכול להשתנות מהר מאוד — בהתאם לנקודת הזמן ולפרספקטיבה.
והיופי שלה?
רק הלך והתעצם עם הזמן.
הפספוס של חיי — אני חושב, כשאני מסתכל עליה.
שואל “מה שלומך?” ומחייך.
היא תמיד נעימה.
תמיד עם ניצוץ בעיניים.
לפעמים בא לי להגיד לה:
עזבי שטויות.
בואי נחזור שנתיים אחורה.
אני יודע שרצית.
הייתי טיפש, אבל עכשיו אני מוכן.
קחי אותי אלייך.
תני לי להניח את הראש על הבטן שלך ולחבק את הגוף הקטן שלך.
תני לי קצת מהשקט שאני רואה בך.
אני רוצה שתלטפי לי את הראש בעדינות, שתעבירי ציפורים (כמו ברפרוף אצבעות) על העורף שלי.
שתאחזי בטרפזים שלי ברוך ותרגישי איך כל הגוף שלי נמס ומתמסר לשקט.
לא סתם אני מרגיש ככה.
הפספוס של חיי.
מעניין אם היא יודעת.
אני מקווה שלא.
חבר שאל אותי — למה לא בעצם?
אולי אתה יכול “לגנוב אותה” לעצמך?
אבל זאת לא מישהי שגונבים.
זאת לא מישהי שמלכלכים עליה במעשים כאלה.
וזה גם לא משהו שאעשה יותר בחיים שלי.
אני לא רוצה לקחת אף אחת מאף אחד.
ואני לא רוצה מישהי שאפשר “לקחת”.
אפילו שאני יודע שאני יכול — זה לא אומר שאני צריך.
השעון הביולוגי שלי כבר השתגע לגמרי.
עוד כמה שעות אני קם, חוזר לשגרה.
אחרי ימים לא פשוטים — כאבים, חשבון נפש, יום הולדת.
כבר בדקתי אם מחר היא תהיה.
אולי אספוג קצת מהשקט שלה.
אני מקווה שלפחות עכשיו, כשנתתי מקום למילים,
אקבל קצת שקט
ואוכל להירדם.
אני רק רוצה קצת נחת.
קצת שקט.
כמו שאני מפנטז שהוא נמצא בחיבוק, ובידיים המלטפות שלה.