דימון לא היה גבר שאיבד שליטה.
הוא ידע איך לשחק את המשחק, איך לגרום לאנשים לרעוד מולו, איך להשיג בדיוק את מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.
אבל נאט?
היא הייתה שונה.
היא לא צייתה, לא נכנעה, לא פחדה ממנו כמו כולם.
וזה שיגע אותו.
כשהוא ראה אותה במסיבה, הוא ידע שהוא אבוד.
השמלה שלה הייתה קצרה מדי, צמודה מדי, חושפת עור שהיה מוכתם בדיו שחורה. הקעקועים שלה היו כמו מפה לגוף שהוא רצה לכבוש. אבל זה לא היה רק הגוף שלה—
זה היה המבט שלה.הדרך שבה היא סרקה את החדר כאילו היא שולטת בו.
הדרך שבה היא התעלמה ממנו, כאילו הוא לא היה האיום הכי גדול כאן.
הוא הרגיש את הזין שלו מתקשה מהר מדי, חזק מדי. זה לא קרה לו. אף פעם.
אבל היא היא הייתה רעל, רעל שהוא רוצה כול כך.
כשהיא ניסתה להתרחק, הוא לא נתן לה לברוח. היד שלו נסגרה על פרק ידה, חמה ודורשת. הוא ראה את המבט שלה כשהיא הסתובבה אליו לא פחד. לא הפתעה. רק חיוך קטן, חצוף.
הוא משך אותה אליו, קרוב מדי, מספיק כדי שהיא תרגיש כל סנטימטר של העור שלו. "לא חיפשתי אותך " הוא שיקר. "אבל הנה את כאן."
היא הרימה גבה, עיניה נצמדות לשלו, ואז ירדו למטה—והיא הרגישה.
הוא לא היה צריך להגיד כלום.
היא הרגישה את המתכת הקרה של העגיל שתקוע עמוק בזין שלו נלחצת אליה מבעד למכנסיו.
"כן," הוא לחש לה, שפתיו על צווארה. "אני רואה שהרגשת את זה."
היא מצמצה, ואז נשכה את השפה התחתונה שלה. "מעניין."
מעניין.
הוא שמע נכון זה מה שהיא אמרה?
הוא רצה לקרוע ממנה את השמלה המטורפת הזאת ולגרום לה להבין שהיא לא יכולה לשחק איתו ככה.
"צאי איתי," הוא פקד, לא מבקש.
היא הטתה את ראשה, משועשעת. "ואם לא?"
דימון חייך בזווית הפה. "אז אני אזכיר לך למה את רוצה."
הוא משך אותה לחדר צדדי, דוחף אותה בעדינות אך בתקיפות אל הקיר, עיניו אפלות מתשוקה.
היא נשמה בכבדות, חזה עולה ויורד, העגיל בפטמה שלה נוצץ לאור האדמדם של החדר.
הוא כמעט גנח.
"את משגעת אותי," הוא לחש, ידיו נעות על מותניה, עולות במעלה גבה, חופרות בצווארה.
"אני יודעת," היא חייכה, ציפורניה שורטות קלות את חזהו החשוף.
דימון הידק את לסתו. אם היא לא הייתה זהירה, הוא היה שובר את כל הכללים עכשיו.
הוא היה גבר ששלט בכל סיטואציה.
אבל עם נאט?
הוא לא היה בטוח כמה זמן הוא יצליח להחזיק את עצמו.