"למה אכפת לך מה אנשים חושבים?" היא שאלה, בלי לנסות להיות עדינה.
הקול שלה היה הקול שלי עמוק יותר, צלול יותר, בלי פחד.
"מה את רוצה? או אולי... מה את באמת צריכה?"
התשובה פרצה ממני עוד לפני שהספקתי לעבד
"שקט."
לא מהסוג שאפשר למצוא במדבר או בלילה.
לא שקט חיצוני שקט בפנים.
שקט ממחשבות
מהצפה
משאלות
מציפיות
שקט ממני.
"אני לא צריכה חיבוק. אני לא צריכה עזרה.
אני צריכה שחרור
מהשליטה
מההחזקה
מהחומות
היא צמצמה עיניים.
"אבל יש לך חומות מסיבה."
"נכון," עניתי, כמעט לוחשת.
ואני הסיבה, החומות הן אני
הסדקים
התיקונים
הסודות
אני זו שבנתה אותן בלילה, בבכי, בשתיקה.
ואני לא מוכנה לפרק אותן, לא שוב.
לא בשביל להרגיש, לא בשביל לקוות.
"אני רוצה לשחרר את הסערה," לחשתי.
"לחוות את התשוקות הכי עמוקות שלי.
לצעוק.
לבכות.
לצחוק.
ולחזור לשקט."
"אז מה מונע ממך?" היא שאלה, מתקרבת.
הפנים שלה כמעט נוגעות בשלי.
העור שלי צרב, אבל לא מהפחד מההבנה.
"אם אני חיה את זה... אני צריכה להאמין שוב.
לסמוך.
לגעת.
לאהוב.
ולקחת סיכון.
ואני לא מוכנה להיפגע שוב.
לא מוכנה להישבר."
"ולמה את מזייפת תשוקה?" שאלה.
השקט שנשאר בחדר שלא היה באמת קיים.
חדר לא היו בו קירות, לא תקרה, לא חלון
רק רִיקנות, והדהוד של נשימה אחת, חדה.
היא ישבה מולי או שאני ישבתי מולה?
הצל שלה עטף אותי, מוכר ואכזרי בו זמנית.
שפתיים חצי מחייכות, עיניים כמו סכין.
לא הייתה בה שיפוטיות רק אמת.
אמת עירומה.