מתעוררת בבוקר ומפה לשם בוכה
מסתכלת במראה את עצמי לא מזהה
בודדה ומתוסכלת
לאן ברחה ההנאה
החיוך מזמן לא גר פה
וגם השותפה שלו עזבה
שותה קפה עם סיגריה
שוב נוזלת פה דמעה
הולכת ברחוב ועל הצל שלי בוהה
בודדה ומסוגרת
איפה התקווה
החיוך גם הוא ברח לי
ואיתו גם השמחה
להרדם לבד
במקום שיר ערש אני בוכה
מתעוררת לבד
ובתוכי אני בוכה
הם כולם ברחו ממני
החיוך, השמחה
אפילו התקווה הלכה יד ביד עם האהבה
אז אני בוכה עוד קצת
דמעה אחר דמעה
לאט לאט אני מתייבשת
אבל מבפנים תמיד בוכה
אז על הבוקר בכי
ובלילה קצת דמעות
ובצהריים עוד קצת בכי
וכל היום באדישות
ובערב עוד קצת בכי
כבר לא שומרת על שפיות
מה שעושה לי הבדידות
אני לא מבינה איך יכול להיות שהיא מתחרזת עם ידידות?
הפכים כל כך גמורים
בעצם לא, הכל אותו חרא.
מדברת עם עצמי
לפעמים גם צועקת
שרה לי שירים
כשלחיבוק אני משתוקקת
אצלי החיוך הוא כבר לא דייר קבוע
והשמחה לא מבקרת גם פעם בשבוע
ותקווה ואהבה, הן כנראה נורו באותו פיגוע
לפני 15 שנים. 8 באוגוסט 2009 בשעה 9:32
